משפט מנהלי – האם עיריית תל אביב יכולה לשלול רישיונות נהיגה?

תשובה 1

במסגרת הטענות נגד החלטת הערר אטען כלהלן:

טענה נגד חוק העזר – אטען כי עצם ההסמכה המצויה בס' 1 לחוק העזר לפיו פקחי חניה רשאים לשלול רישיון נעשתה בחוסר סמכות. הצורך בהסמכה נובע מעקרון חוקתיות המנהל אשר נגזר מעקרון שלטון החוק לפיו השלטון צריך להתחבר לנורמה מעליו הנובעת מחקיקה ע"מ להצדיק החלטתו. כלומר, בהתאם להיבט ההסמכה למנהל אסור לעשות שום פעולה אלא אם יש לו הסמכה לעשות זאת. בהמשך לכך, בהיבט של ניהול פנימי של המנהל, עקרון עצמאות שיקול הדעת קובע כי גוף שהסומך מנהלית צריך להפעיל שק"ד לגבי השאלה מתי להפעיל סמכותו ומתי לאו. כחלק מכך, העקרון מגדיר כי במקרה בו המחוקק הסמיך מישהו לפעולה מסויימת אז רק לאותו גוף יש את שק"ד האם להפעיל את הסמכות. בענייננו, המחוקק הסמיך בס' 212(ד) לפק' התעבורה את ביהמ"ש להורות על שלילת רישיון של מי שלא עומד בתנאי תקינות של תחבורה ציבורית. על כן, ההסמכה שהעניק ראש העיר לפקחי העירייה נעשתה שלא כדין כאשר ההסמכה לפעולה זו ניתנה ע"י המחוקק לשיקול דעתו של ביהמ"ש. מכאן, שהדבר אף מהווה פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות כאשר הרשות המבצעת נוטלת שלא כדין סמכות מהרשות השופטת. בתגובה לכך, ראש העיר יטען כי מסמכותו לחוקק חוקי עזר בנוגע לתחבורה ציבורית מכוח ס' 212(ג) לפק' התעבורה, ומכאן שהסמכת הפקחים לשלול רשיונות נעשתה בגדר שיקול דעתו שבסמכות ולאור התופעה הבעייתית מאוד בעירו בנושא התחב"צ. דהיינו, הוא הפעיל את סמכותו למתן הוראות לרשות מוסמכת. יתרה מכך, הוא יטען כי אף בפס"ד מיכלין הכריע ביהמ"ש כי על המנהל להפעיל שק"ד בגדר סמכותו והוא אף מחוייב לכך.

טענה נגד הנחיות מחלקת הפיקוח – אטען כי האצלת סמכויות הפיקוח מהעירייה למשרד חקירות פרטי נעשתה בניגוד לחזקה האוסרת על האצלת סמכות ומבלי קיומו של מקור הסותר את החזקה. מאידך, העירייה תטען כי ההאצלה דנן מתאימה לשיקולים שנקבעו בפסיקה ביחס אצילה מותרת: היקף האצלה – נעשתה רק לתיעוד הנהגים וזה חלק מצומצם מהאכיפה; מעמד המאציל – נעשתה ע"י מנהל מחלקה בעירייה שזה לא מעמד מיוחד במיוחד ולכן האצילה מותרת; מומחיות מיוחדת של המאציל – לא נראה שיש למנהל מחלקת הפיקוח מומחיות גבוהה יותר משל משרד חקירות בכל הנוגע לתיעוד מוסווה; היקף שק"ד – לא הואצלה סמכות הכוללת כל שק"ד ולכן האצלה מותרת וכיוצ"ב. טיעון נוסף שאטען כנגד ההנחיות לעיל הן שהקביעה לפיה כל נהג שיקבל קנס גם יישלל רישיונו פוגעת בעיקרון שיקול הדעת המנהלי, וזאת מעבר לעובדה שההסמכה אינה כדין והוענקה ע"י המחוקק לרשות השופטת. שלילת רישיון באופן אוטומטי כאשר ניתן קנס – היא למעשה איון שק"ד של עובד המנהל כאשר הפסיקה קבעה כאמור כי המנהל חייב להפעיל שיקול דעתו בעת הפעלת הסמכות (מיכלין). בנוסף לכל, הוראות המנהל אף מייצרות הלכה למעשה סמכויות חקירה סמויה (ועוד לגוף פרטי!) כאשר בפס"ד פלונית נ' קצין התגמולים נפסק כי לרשות יש זכות לפעול אך ורק במגרת החוק (כאמור) וכי אף שסמכות לפעול מגיעה עם סמכויות נלוות לשם הפעלת הסמכות הראשית – אין להעניק סמכות להורות על חקירה סמויה כסמכות נלווית, וזאת לאור הפגיעה הקשה בזכויות אזרח המצויה בתחום של חקירה סמויה.

טענה נגד החלטת הפקח – כאמור לעיל, התנהלות הפקח, שהינה המשך להנחיות המפקח, עומדת בניגוד להלכה לפיה המנהל חייב להפעיל שק"ד בעת הפעלת הסמכות (מיכלין).

טענה נגד העובדה שלא ניתן לעיין בתיק הפיקוח – אטען כי סירוב הממונה על חופש המידע בעירייה לבקשתו של משה נעשתה ללא נימוק (כמתחייב בס' 7(ו) לחוק חופש המידע). חשוב מכך, היא פוגעת בזכות העיון של משה, שהינה חלק מכללי הצדק הטבעי, עוגנה בס' 1 לחוק לעיל, ובהקשר של אכיפה פלילית – אף מעוגנת בס' 74 לחסד"פ. וכל זאת, בהיעדר טעם המניח את הדעת לסירוב הבקשה: לא נראה שמתן אפשרות למשה לעיין בתיק החקירה יצריך מהרשות משאבים מיוחדים או ייפגע ביעילות פעילותה, יפגע בגופים שלישיים, או סייג אחר מן הסייגים המופיעים בס' 14(א) לחוק חופש המידע. מאידך, הממונה יטען כי ס' 14(א) דווקא כולל סייג המעניק לו את האפשרות לדחות את בקשת המידע של משה בפריט (8) לסעיף הקובע כי החוק לא יחול על מידע שנאסף לצורכי חקירה בידי רשות בעלת סמכויות חקריה ע"פ דין. דהיינו, כי העירייה היא רשות בעלת סמכויות חקירה (בפרט מחלקת הפיקוח) והמידע בתיק החקירה אינו חוסה תחת חוק חופש המידע (פס"ד ד.נ. כל גדר בע"מ). עוד יטען הממונה כי העברת תיק החקירה דווקא תפגע באינטרסים של צדדים שלישיים (מזרד החקירות הפרטי אשר חומריו ייחשפו) ובכך תיפגע גם פעולת הרשות והאינטרס הציבורי. כך, יטען הממונה כיבפס"ד התנועה לחופש המידע ביהמ"ש העליון ערך איזון בין חופש המידע לאינטרסים ציבוריים, אשר מוביל לקביעה כי לכל היותר ניתן להעביר למשה מידח חלקי מחקירתו. עם זאת, לטעמי, אף אם חוק חופש המידע לא חל – ראוי לקבל את בקשת המידע של משה מתוקף כללי הצדק הטבעי, ולאור דברי הפקח והעונש החמור.

טענה נגד החלטת ועדת הערר – אטען כי החלטת ועדת הערר ניתנה תוך הפרה בוטה של חובת ההנמקה החלה על הרשות המנהלית בעת סירוב לאזרח (מכוח ס' 2א לחוק ההנמקות). יתרה מכך, בפס"ד התאחדות הסוחרים פסק ביהמ"ש העליון כי בהיעדר הנמקה של החלטת המנהל, לעותר קשה מאוד לטעון כנגד ההחלטה. על כן, במקרה כזה, די בכך שהעותר אשר נפגע מההחלטה ייפנה לביהמ"ש כדי להעביר את הנטל לרשות להוכיח כי ההחלטה ניתנה על ידה כדין. על כן, ועדת הערר תצטרך במקרה כזה להוכיח לביהמ"ש מדוע החלטתה ראויה ונעשתה כדין.

תשובה 2

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו עת"מ ________

בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

בעניין שבין: משה בן יעקב, מספר ת.ז 09876543

מרח' אבן גבירול 10 ת"א

ע"י ב"כ עו"ד ישראלי ושות', מ.ר 1234567

מרח' ההגנה 27 ת"א

טל': 07-1234567

פקסימיליה: 07-1234568 העותר

• נגד –

1. ועדת הערר העירונית של עיריית תל-אביב יפו
2. עריית תל-אביב יפו
3. ראש עיריית תל-אביב יפו
4. מנהל מחלקתהפיקוח העירוני בעיריית תל-אביב יפו

ע"י פרקליטות מחוז תל-אביב

רח' הפרקליטים 10, ת"א המשיבה

עתירה מנהלית

מוגשת בזאת עתירה מנהלית בבקשה לבטל את החלטת ועד הערר ולהשיב את הדיון לועדה.

העובדות

1. לאור תלונות רבות על נהגים שמתנהגים בצורה לא ראויה, ראש עיריית תל אביב העביר במועצת העירייה חוק עזר המסמיך פקחי עירייה לשלול רשיונות של נהגים שאינהם מתנהגים כראוי.
2. מנהל מחלקת הפיקוח העירוני הוציא לפקחים הנחיות ליישום חוק העזר לפיהן יישלל ריישון לכל נהג שקיבל קנס, וכן יופועלו חקירות סמויות ע"י משרד פרטי.
3. דני, הפקח, נתן לעותר קנס ושלל את רישיונו ל- 30 יום.
4. העותר ביקש מדני לאפשר לו להסביר מדוע התנהג כפי שהתנהג שכן יש נסיבות מיוחדות שמצדיקות זאת, אך הפקח אמר לו שהוא יודע שיש לו סיבות טובות להתנהגותו והוא חושב שלא צריך לשלול לו את הרישיון אבל יש לו הנחייה מראש אגף פיקוח לשלול את הרישיון לכל מי שמתנהג לא כראוי בלי קשר לשום סיבה שהיא.
5. על כן העותר הגיש בקשה לפי חוק חופש המידע לקבל את כל תיק החקירה שנוגע אליו אך הממונה על חופש המידע בעירייה סירב לבקשתו.
6. בשלב זה העותר הגיש ערר וזומן לוועדת הערר. לאחר שמשה טען את טענותיו בהרחבה, ועדת הערר נתנה החלטה בת שורה אחת: "שמענו את טענות העורר בהרחבה והחלטנו שא ין מקום לקבל את הערר. הערר נדחה".

הטענות המשפטיות

1. ההסמכה המצויה בס' 1 לחוק העזר לפיו פקחי חניה רשאים לשלול רישיון נעשתה בחוסר סמכות. המחוקק הסמיך בס' 212(ד) לפק' התעבורה את ביהמ"ש להורות על שלילת רישיון של מי שלא עומד בתנאי תקינות של תחבורה ציבורית. על כן, ההסמכה שהעניק ראש העיר לפקחי העירייה נעשתה שלא כדין כאשר ההסמכה לפעולה זו ניתנה ע"י המחוקק לשיקול דעתו של ביהמ"ש. מכאן, שהדבר אף מהווה פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות כאשר הרשות המבצעת נוטלת שלא כדין סמכות מהרשות השופטת.
2. בנוסף, האצלת סמכויות הפיקוח מהעירייה למשרד חקירות פרטי נעשתה בניגוד לחזקה האוסרת על האצלת סמכות ומבלי קיומו של מקור הסותר את החזקה.
3. כמו כן, הקביעה לפיה כל נהג שיקבל קנס גם יישלל רישיונו פוגעת בעיקרון שיקול הדעת המנהלי, וזאת מעבר לעובדה שההסמכה אינה כדין והוענקה ע"י המחוקק לרשות השופטת. שלילת רישיון באופן אוטומטי כאשר ניתן קנס – היא למעשה איון שק"ד של עובד המנהל כאשר הפסיקה קבעה כאמור כי המנהל חייב להפעיל שיקול דעתו בעת הפעלת הסמכות.
4. בנוסף לכך, הוראות המנהל אף מייצרות הלכה למעשה סמכויות חקירה סמויה (ועוד לגוף פרטי!).
5. באשר להתנהלות הפקח, שהינה המשך להנחיות המפקח, הלה עומדת בניגוד להלכה לפיה המנהל חייב להפעיל שק"ד בעת הפעלת הסמכות.
6. לא זו אף זו, סירוב הממונה על חופש המידע בעירייה לבקשתו של העותר נעשתה ללא נימוק (כמתחייב בס' 7(ו) לחוק חופש המידע). חשוב מכך, היא פוגעת בזכות העיון, שהינה חלק מכללי הצדק הטבעי, עוגנה בס' 1 לחוק לעיל, ובהקשר של אכיפה פלילית – אף מעוגנת בס' 74 לחסד"פ. וכל זאת, בהיעדר טעם המניח את הדעת לסירוב הבקשה: לא נראה שמתן אפשרות למשה לעיין בתיק החקירה יצריך מהרשות משאבים מיוחדים או ייפגע ביעילות פעילותה, יפגע בגופים שלישיים, או סייג אחר מן הסייגים המופיעים בס' 14(א) לחוק חופש המידע.
7. לבסוף, החלטת ועדת הערר ניתנה תוך הפרה בוטה של חובת ההנמקה החלה על הרשות המנהלית בעת סירוב לאזרח (מכוח ס' 2א לחוק ההנמקות). יתרה מכך, הלכה היא כי בהיעדר הנמקה של החלטת המנהל, לעותר קשה מאוד לטעון כנגד ההחלטה. על כן, במקרה כזה, די בכך שהעותר אשר נפגע מההחלטה ייפנה לביהמ"ש כדי להעביר את הנטל לרשות להוכיח כי ההחלטה ניתנה על ידה כדין.

סיכום

לאור כל אלו, מתבקש בית המשפט הנכבד לבטל את החלטת ועדת הערר ולהשיב לעותר את רישיונו לאלתר.

תצהיר העותר

אני החתום מטה, משה בן יעקב, מס' ת.ז. 09876543, לאחר שהוזהרתי כי עלי לומר את האמת כולה ואת האמת בלבד, וכי אם לא אעשה כן אהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק, מצהיר בזה לאמור:

1. אני העותר בעתירה המנהלית.
2. תצהירי זה ניתן לתמיכה בעובדות המובאות בעתירה.
3. האמור בסעיפים 1-6 לעתירה המנהלית הוא נכון לפי מיטב ידיעתי ואמונתי.
4. אני מצהיר כי השם דלעיל הוא שמי, החתימה דלמטה חתימתי, וכי תוכן תצהירי זה אמת.

____________

חתימת המצהיר

אישור

אני, __________, עו"ד מרחוב ___________ בעיר __________ מאשר/ת בזה כי ביום ________ הופיע/ה בפניי מר/גב' ________ המוכר/ת לי באופן אישי / שהזדהה/תה בפניי באמצעות תעודת זהות מס' ______________, ולאחר שהזהרתיו/ה כי עליו/ה לומר את האמת וכי י/תהיה צפוי/ה לעונשים הקבועים בחוק באם לא י/תעשה כן, אישר/ה את ההצהרה דלעיל וחתם/מה עליה בפניי.

______________ __________________

חותמת חתימה