דיני נזיקין נוסחת הנד

חלק א

לפי המודל הצר (פס"ד פלוני) – יש לבחון את יסוד ההתרשלות לפי נוסחת Hand ולבחון האם הסיכון מההתנהגות הוא בלתי סביר, וכן בהתאם למבחן הצפיות הטכנית ששואל האם דינה יכלה וצריכה הייתה לצפות את הנזק שנגרם לנחום. מצד אחד, ניתן לטעון שהפעלת נוסחת Hand מצביעה על התרשלות כי העלות של גילוי האמת לנחום ככל הנראה היה קטן לעומת המחיר שנחום משלם כעת. מצד שני, ייטען שהעלות של גילוי מוקדם של הגירושים יכלה להיות גדולה מאוד כי זה יכל לסכל את הנישואין מלכתחילה ודווקא ההיוודעות של נחום לעובדה הזאת רק בשלב הזה אמורה הייתה להיות חסרת ערך עבורו. בנוסף, דינה תטען שהיא לא יכלה או הייתה צריכה לצפות את הנזק של שאול כי הוא הגיב שלא בהתאם לאדם סביר ולכן אדם סביר לא יכול לצפות זאת. מאידך, ניתן לטעון שגירושים קודמים זה מידע רלוונטי שחייבים לגלות לבן-זוג כי הוא מעיד על ההיסטורייה של הבנאדם במערכות יחסים ועל כן דינה הייתה צריכה לצפות ואולי אף צפתה שהדבר יוביל לנזקו של נחום. בהמשך עלינו לבחון האם התקיים נזק שבמקרה שלנו ניתן לטעון לכאן ולכאן: הרי נחום יטען שהשנים החשובות בחייו בוזבזו וזה נזק עצום עבורו וגם עוגמת הנפש מהגירושים. לעומת זאת דינה תטען שזו בחירה של נחום להתגרש ואין במידע שהגיע אליו כל נזק משום שהכל בחירה שלו. בנוסף, צריך לבדוק אם מתקיים קשר סיבתי כאשר את הקשר הסיבתי העובדתי בודקים לפי מבחן האלמלא לפיו יש לשאול: אלמלא דינה הייתה מסתירה את הגירושים שלה, האם עדיין היה נגרם נזק לנחום? והתשובה לדעתי היא שלא ככה שהקשר הסיבתי העובדתי מתקיים. בנוסף יש לבחון קשר סיבתי משפטי ע"פ מבחן הסיכון שבו מבצעים בחינה בדיעבד של התממשות הסיכון ובמקרה שלנו לדעתי הכעס של נחום והשבר ביחסי בני הזוג הוא בדיוק הסיכון שמתממש מהסתרה ואי-יושר של בני-זוג. בהתאם, לעניות דעתי מתקיים קשר סיבתי במקרה שלפנינו ואם יש פה דילמה זה דווקא ביסוד הנזק עצמו והאם הוא מתקיים. בסוף המודל הצר יש להפעיל שיקולי מדיניות שיכולים לשלול הטלת אחריות, כאשר במקרה שלנו ניתן לעלות טענות רבות לכך ששיקולי מדיניות מצדיקים שלא להטיל אחריות על דינה במקרה הזה: הרי הטלת אחריות כזו יכולה ליצור הצפת תביעות מצד בני-זוג פגועים שרוצים לנקום בפרודים שלהם ובכך להציף את בתי המשפט. יתרה מזאת, זה ייאלץ את בית המשפט להיכנס לפרטים שבינו לבינה וזה לא ראוי מבחינה חברתית. בפס"ד 5827/19 פלוני ביהמ"ש דן במקרה בו אישה תבעה את בעלה שהסתיר ממנה שהוא "גיי" ושהוא לא באמת דתי והתביעה נדחתה עקב שיקולי מדיניות. נקבע שבעניינים אינטימיים ורגשיים בן בני-זוג לא ניתן לתבוע באמצעות עוולת הרשלנות כי זה לא מקומו של ביהמ"ש. לפי המודל המסורתי (פס"ד ועקנין) – יש לבחון חובת זהירות: לבדוק מבחינת חובת זהירות מושגית האם בני-זוג שמסתירים מידע מהנשואים להם יכולים וצריכים לצפות נזק של בן הזוג. לדעתי זה תלוי במידע שמוסתר, אבל באופן כללי יכולה להיות חובת זהירות כזאת. בנוסף, יש לבדוק מבחינת חובת זהירות קונקרטית האם דינה יכלה והייתה צריכה לצפות את הנזק של נחום, כאשר במקרה הזה לדעתי מתקיימת חובת זהירות קונקרטית כי ידוע שנחום אדם דתי ובכללי גירושים זה לא ניין פעוט שמותר להסתיר מבן-זוגך לנישואים. כמו כן, יש לבדוק אם הייתה התרשלות כאשר במודל המסורתי התרשלות בודקים לפי נוסחת Hand כפי שכבר בדקתי, וגם לפי האדם הסביר ושואלים האם ההתנהגות של דינה היא סבירה או שהיא יצרה סיכון בלתי סביר שאדם סביר יכל לצפות. במקרה הזה, לדעתי כל אדם סביר יכול לצפות שהסתרת מידע על עברו הזוגי מבן-זוגו הנוכחי יכול להוביל לנזק לזוגיות. עם זאת, ניתן כאמור גם לטעון שמדובר בהתנהגות בלתי סבירה של נחום ולכן דינה לא יכלה לצפות זאת והיא גם לא גרמה בכלל לנזק. הבדל נוסף בין המודלים הוא בקשר הסיבתי המשפטי אשר כולל גם את מבחן הסיכון אבל בנוסף גם את מבחן הצפיות שאותו תיארתי במודל הקודם רק ששם הוא נבדק בתוך יסוד ההתרשלות.