המעמד המשפטי של חזקת הגיל הרך
חזקת הגיל הרך, המעוגנת בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, קובעת כי ילדים מתחת לגיל 6 יישארו עם אמם, אלא אם קיימות סיבות מיוחדות אחרות. במשך שנים רבות הסתמכו בתי המשפט על חזקה זו לקביעת טובת הילד, בהמשך להלכה היהודית. על מנת להפריך את החזקה, נדרשו ראיות כבדות משקל, דבר שהפך את החזקה לכמעט בלתי מעורערת. בשנים האחרונות, גוברים הקולות לביטול החזקה, בעיקר לאור השינויים החברתיים והתפקודיים של ההורים בחברה המודרנית.
ניסיונות לשינוי חזקת הגיל הרך והמלצות ועדת שניט
ועדת שניט, שהוקמה בשנת 2005, עסקה בהיבטים המשפטיים של אחריות הורית בגירושין. הוועדה המליצה על ביטול חזקת הגיל הרך והתמקדות בעיקרון טובת הילד, כפי שמקובל באמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל. הוועדה הדגישה את חשיבות הקשר עם שני ההורים וטענה כי החוק במתכונתו הנוכחית אינו תואם את המציאות החברתית המודרנית. למרות המלצות הוועדה והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לאמץ את המסקנות, החוק לא שונה ובתי המשפט ממשיכים לפעול לפי החזקה הקיימת.
יתרונות וחסרונות החזקה והשפעתם המשפטית
הטיעונים בעד ביטול חזקת הגיל הרך כוללים את השיפור בקשר בין הילד לשני ההורים, התאמה לחברה המודרנית ושוויון מגדרי. מנגד, הטיעונים לשימור החזקה כוללים יצירת ודאות משפטית, הנחיית השופטים בקביעת משמורת ואחידות משפטית. ההכרעה בסוגיה זו מחייבת התייחסות להשלכות המשפטיות, החברתיות והפוליטיות של שינוי החוק, תוך בחינה מעמיקה של המשקל שיש לתת לכל טיעון. יש לשקול האם להשאיר את ההכרעה לשיקול דעת השיפוטי או לעדכן את החקיקה, על מנת להבטיח את טובת הילד בכל מקרה לגופו.