חתימה ואשרור אמנות בינלאומיות
מדובר באמנה רב צדדית העוסקת בזכויות אדם, המנוהלת על ידי מועצת אירופה, שאליה מצטרפות גם מדינות שאינן חברות במועצה. תהליך ההצטרפות לאמנה כולל חתימה על ידי נציג מוסמך ואחריה אשרור המחייב משפטית את המדינה לעמוד בהתחייבויותיה הבינלאומיות. בישראל, הסמכות לחתימה ניתנת לשר החוץ או לנציגו, והממשלה הופכת לגורם המאשרר. אמנם החתימה או האשרור אינם הופכים את האמנה לחלק מהמשפט הלאומי, אך חזקת ההתאמה המשפטית מאפשרת לפרש חוקים פנימיים בהתאם להתחייבויות הבינלאומיות. התהליך הזה מדגיש את החשיבות של פעולה בתום לב ואי הפרת הוראות האמנה בין החתימה לאשרור.
השפעת אמנות בינלאומיות על השטחים הכבושים
הסעיף המדובר באמנה מחייב את המדינה להעניק זכויות לכל הפרטים בשטחה ובסמכותה השיפוטית, כולל שטחים כבושים. ישראל טוענת שזכויות אלו חלות רק על פרטים תחת סמכות שיפוט רשמית, בעוד שהקהילה הבינלאומית סבורה שהן חלות גם על שטחים כבושים. פתרון אפשרי הוא לזהות זכויות ליבה המיועדות ליישום מיידי ואת השאר ליישם באופן פרוגרסיבי. למרות שהפרשנות הישראלית לא תמיד תואמת את העמדות הבינלאומיות, היא עשויה להימנע מהתחייבויות מסוימות על ידי הסתייגויות ספציפיות. גם אם ישנן סתירות עם דיני הכיבוש, הוראות האמנה עשויות לתקן ליקויים קיימים.
יחסי דיני זכויות האדם ודיני המלחמה
ביחס לעזה, ישראל טוענת שדיני הכיבוש אינם חלים מאז תוכנית ההתנתקות, למרות ביקורת בינלאומית הטוענת לשליטה "אחרי הכיבוש". דיני זכויות האדם חלים בזמנים רגילים של שלום, בעוד שדיני המלחמה חלים במצב מלחמה. בעזה יש סכסוך מזוין בין ישראל לארגון טרור, ולכן חלים דיני המלחמה. למרות שהעמדה הבינלאומית התרככה לגבי החלת דיני זכויות האדם בזמן סכסוך מזוין, דיני המלחמה עדיין מהווים את המסגרת המשפטית העיקרית. לפיכך, אמנת איסטנבול אינה חלה במלואה על עזה, אלא רק במקרים בהם זכויות האמנה קשורות לעניינים הומניטריים המבוססים על דיני המלחמה.
למאמר על היבטים משפטיים של סמכות שיפוט במשפט בינלאומי פרטי לחץ כאן
