דיני נזיקין – האם ניתן לתבוע על הפרת חובה חקוקה שלא לטובת הניזוק?

תשובה 1

א. חיים יוכל לנסות לתבוע פיצוי ממשה על נזקיו מכוח עילת "הפרת חובה חקוקה" או מכוח עוולת הרשלנות. מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה בהתאם לס' 63(א) לפקנ"ז: באופן עקרוני המקרה מקיים את מבנה העוולה כאשר חוק "שימור הטבע – אילת" הוא חיצוני לפקנ"ז, הופרה החובה החקוקה בחוק לעיל, נגרם נזק לחיים ומתקיים קש"ס בין הנזק לבין הפרת החובה החקוקה. עם זאת, לדעתי תביעה של חיים מכוח עילה זו לא תתקבל כפי שאפשרט להלן: אמנם מדובר בחובה המוטלת על המזיק (משה) מכוח חיקוק (למעט הפקנ"ז), אך לדעתי לא מתקיימת דרישת ס' 63 שהחיקוק (חוק שימור הטבע – אילת) לפי פירושו הנכון נועד לטובת הניזוק. שהרי, מלשון שמו של החוק נראה ברור שמדובר בחוק שתכליתו "שימור הטבע" ומלשון ס' 1 לחוק נראה כי תכלית האיסור היא הגנה על בע"ח כאשר הס' אף מנמק שטיולי זריחה מפריעים לפעולת הקינון והרבייה. אמנם ס' 2 מבהיר שהפקנ"ז חל על הפרת החובה אך ככל הנראה בכל הנוגע לנזק שנגרם כתוצאה מפגיעה בבע"ח. ובנוסף, בפס"ד גרובנבר נ' עיריית חיפה נקבע כי הפח"ח נועד לחוקים שבהם החוק קבע חובה (לא לצאת לטיולי זריחה בלי תיאום מראש) אך לא קבע מפורשות שמדובר בעוולה. מאותן סיבות, ניתן לטעון שאמנם מתקיימות דרישות ס' 63 לפיהן המזיק הפר את החובה החקוקה (משה פעל בניגוד לדרישות החוק), וכן, שהפרת החוק גרמה לנזק של חיים כאשר מתקיים קש"ס (אלמלא משה היה עובר על החוק – חיים לא היה נפצע), אך לא מתקיימות דרישת ס' 63 לכך שהנזק שנגרם לחיים הוא מסוג הנזק שאליו התכוון המחוקק כאשר המחוקק מבהיר בס' 1 לחוק דנן כי המטרה היא למנוע נזק לבע"ח. בנוסף, ניתן להתווכח לגבי הקש"ס כאשר ניתן לטעון כי הנזק הוא רחוק ממתחם הנזק שמייצרת הפעילות האסורה ולכן יש פה גורם זר מתערב (של התנהגות חיים). לעניין זה יובהר, כי הגנת "הסתכנות מרצון" (ס' 5, כגורם זר מתערב שמנתק את הקש"ס) לא חלה בעוולה זו (ס' 5(ב)) ולא תעמוד למשה. לעומת זאת, טענת "אשם תורם" (ס' 68) יכולה לעמוד למשה אך היא רק תפחית כנראה את גובה הנזק ולא תשלול את העילה הנזיקית. מכוח עוולת הרשלנות בהתאם לס' 35-36 לפקנ"ז – חיים יוכל לתבוע את משה או את ביה"ס או משרד החינוך בעוולת הרשלנות (ואת כולם יחדיו, ס' 11, מעוולים במשותף חווים ביחד ולחוד) ולטעון שמשה (בעצמו או כשלוח של הביה"ס או משרד החינוך) התרשל בתפקידו כאשר הפתיע את תלמידיו וקבע להם טיול לפנות בוקר מבלי התכוננו ונערכו לכך. יצוין, כי ס' 14 קובע חבות בנזיקין של שולח על פעולות השלוח ולכן המדינה אחראית לפעולות משה. אציין כבר כאן שטענות ההגנה של משה מפני תביעת רשלנות תהיינה טענות "הסתכנות מרצון" של חיים לאור ה"סלטה" שביצע ללא צורך במסלול טיול שאינו מקום לתרגילים כאלו (ס' 5) כאשר הוא יטען שחיים בגיל 17 כבר צריך לדעת ולהעריך את מצב הדברים והסיכון שבביצוע סלטה במסלול טיולים, שחיים חשף עצמו למצב המסוכן מרצון ואיש לא ביקש ממנו לעשות סלטה, וחיים נטל סיכון משפטי שאם יינזק לא יהא זכאי לפיצוי (כנראה שבשל דרישה זו טענת הגנה זו תידחה בהתאם לפס"ד ועקנין). טענת הגנה נוספת של משה תהיה "אשם תורם" של חיים (ס' 68) כאשר בשלב הראשוני משה יצטרך לשכנע את ביהמ"ש שחיים גם אשם ושלמעשה הוא התרשל גלפי עצמו ע"פ מבחן אובייקטיבי של "אדם סביר" כאשר לטעמי ניתן לטעון לכאן ולכאן לגבי סבירות הסלטה שחיים ביצע בהתחשב בגילו. אם משה יצליח לשכנע שקיים אשם תורם – השלב השני הוא לחלק את החלק באחריות בין משה ולבין חיים, וכך משה עשוי להפחית משמעותית את הנזק שבגינו יצטרך לפצות בנזיקין. יודגש כי בפס"ד אטריק נפסק כי אין לייחס אשם תורם לאדם כאשר הוא לא מודע לסכנות, וכי ככלל נקבע בפסיקה שמידת הזהירות של אדם כלפי אחרים (ובוודאי של משה כלפיו תלמידים הקטינים) צריכה להיות יותר גבוהה מאשר מידת הזהירות של אדם כלפי עצמו. לאור תפישה פסיקתית זו, לדעתי גם הגנה של אשם תורם לא תוכל לסייע רבות למשה בהקטנת הפיצויי שייצטרך לשלם. עם זאת, יתכן שמשה יוכל לטעון כי המזיק בהקשר זה הוא ביה"ס או משרד החינוך (אתייחס לצורך השאלה למשרד החינוך) ומאחר שהוא רק שלוח של משרד החינוך אין להטיל עליו אחריות אישית של רשלנות. משה יוכל לבקש לקבל חסינות מפני התובענה בתור עובד מדינה או רשות ציבורית (בהתאם לס' 7ב ו-7ג לפקנ"ז, בהתאמה). בנוסף, ס' 13 מטיל על מעביד (בענייננו הרשות המקומית או משרד החינוך או ביה"ס) אחריות שילוחית בגין מעשה עובדיו. המדינה עשויה לטעון שהפעולה החריגשה שמשה עשה מוציאה אותה מאחריות בהתאם להוראות ס' 13 כי זה לא חלק מתפקידו כמורה. זאת ועוד, ס' 7א(א) לפקנ"ז קובע כי לא תוגש תביעה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו כעובד ציבור המקים אחריות בנזיקין ו-ס' 7א(ב) קובע כי אין הדבר גורע מאחריות המדינה כלפי הניזוק מכוח ס' 13-14 לפק' (פס"ד מ"י נ' סוהן). על כן, ניתן להטיל על משרד החינוך את חובות הזהירות שיש להטיל על יוסף ומרים כפי שיפורט להלן: ניתוח תביעת רשלנות כנגד המדינה כשולח/מעסיק: ראשית, יש לבחון האם משרד החינוך חב בחו”ז כלפי חיים ע"פ המודל של השופט ברק (פס"ד ועקנין) הכולל את חו”ז המושגית והקונקרטית. בענייננו, נבחן האם למשרד החינוך קיימת חו”ז כללית כלפי הסיכון שיווצר נזק גופני לתלמיד תיכון, וכמובן שהתשובה היא חיובית. מתקיימת צפיות טכנית כאשר משרד החינוך (או לכל הפחות משה שמקים אחריות שילוחית) יכל לצפות את הנזק שנגרם לחיים כתוצאה מקיום הטיול, וכן, מתקיימת צפיות נורמטיבית כאשר יש להטיל על המדינה אחריות לתלמידים במקרים אלו משיקולי מדיניות כך שהמשרד יימנע אותם בעתיד. יצוין, כי על משרד החינוך, באופן כללי, כחלק מרשויות המדינה, מוטלת חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים ע"מ למנוע קיומו של סיכון לפגיעה פיזית או נפשית בתלמידים, בוודאי במהלך פעילויות של ביה"ס. בהמשך לכך, בוחנים האם יש להטיל חו”ז קונקרטית, כאשר מתקיימת צפיות טכנית לגבי העובדה שעשוי להיגרם לתלמיד נזק גוף כתוצאה מטיול מפתיע בשעת חשכה, ומתקיימת צפיות נורמטיבית כאשר ראוי להטיל חו”ז על המדינה כלפי תלמידים שיוצאים לטיול, זאת במיוחד כאשר הם יוצאים בשעה לא שעה וולא הכנה מקדימה. גם באופן ספציפי, מוטלת על משרד החינוך האחריות והחובה לנקוט באמצעי זהירות ע"מ למנוע קיומו של הסיכון שנוצר כתוצאה מהטיול. ניתן לטעון כי משרד החינוך לא נקט אמצעים מספקים בדמות נהלים, רגולציה מחמירה, והוראות בטיחות למורי התיכון אשר היו מונעים ממשה לקיים את הטיול באופן זה (יסוד ההפרה). כל זאת, כאשר ייטען כי טיול בתנאים חריגים אלו מהווה סיכון בלתי סביר שיש לנקוט באמצעי זהירות ע"מ למנועו (בשונה מסיכון סביר שהוא חלק מסיכוני היום-יום). דהיינו, מדובר בסיכון צפוי שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה (במיוחד כשמדובר בבני נוער). בנוסף לכך, כאמור, ניתן להטיל אחריות שילוחית על משרד החינוך בשל פעולות משה. ע"מ לבחון האם משרד החינוך הפר את חו"ז שלו כלפי חיים: יש לבחון האם את סבירות התנהגותו של משה בתור נציג המדינה (נמדד ע"פ ה"אדם הסביר") ולא המזיק הספציפי עצמו. דהיינו, כדבריו של הש' ברק "השאלה הינה כיצד היה האדם הסביר הנתון במצבו של המזיק מתנהג בעת המעשה" (להבדיל מחוכמה בדיעבד). בחינת סבירות זו נעשית בפסיקה ע"פ נוסחת HAND הקובעת כי התנהגות משרד החינוך תוגדר כרשלנית כאשר המשרד יכול היה למנוע את הנזק בעלות הנמוכה יותר מתוחלת הנזק (בעת מעשה המזיק). בענייננו, לטעמי, יש לקבוע כי ע"פ נוסחת HAND המדינה אכן הפרה את חו"ז שלה, מאחר שעלות מניעת הסיכון באמצעות נהלים מחמירים יותר על טיולים שמארגנים מורים היא נמוכה בהרבה מתוחלת הנזק של פגיעות בגוף ובחיים של תלמידים בטיולים שונים. לבסוף, נדרשים כמובן נזק וקש"ס בין ההתנהגות לנזק שלטעמי מתקיימים

ב. עם הנזק נעשה לתלמיד אחר, חיים יוכל לתבוע את נזקיו ממשה או ממשרד החינוך רק אם הוא ייאלץ לפצות את יעקב (אחרת אין לחיים נזק). במקרה כזה, ובמידה שבאמת נוצר לחיים נזק מהאירוע, הוא יוכל לתבוע באותו האופן שניתחתי בסעיף א', כאשר כעת משה עוד יותר לא יוכל להשתמש בטענת הגנה של "אדם תורם" כי כאשר הניזוק הוא לקוי נפש חל מבחן האשמה המוסרית, ולמעשה זה לא יהיה וגן להאשים אותו בנזק של יעקב ולכן המשפט מתחשב בלקות הנפש ולמעשה מטיל פחות אשמה (מבחינת אשם תורם) על הניזוק.

ג. במקרה בו חיים הוא בן 11, אז יעקב ממילא לא יכול לתבוע אותו לאור ס' 9(א) לפקנ"ז ולכן לחיים לא יכול להיווצר נזק כתוצאה מתביעה נזיקית של יעקב. דהיינו, שבמקרה כזה כבר אי-אפשר לראות בחיים כניזוק בכלל (כי כמזיק אין לו אחריות והוא לא ניזוק ישיר לפי נתוני השאלה).

תשובה 2

ראשית, אבחן האם נסיבות העניין נכנסות להגדרת "תאונת דרכים" והאם בהתאם למבחן הסיכון התחבורתי חל הפלת"ד (ס' 1 לפלת"ד ופס"ד עוזר):

1. מאורע – מדובר באירוע פתאומי וחד"פ אשר מגודר בזמן ובמקום שבו התרחשה התאונה שלהם ולכן מתקיים; 2. נזק גוף – נתון שמתקיים לגבי אדיר. לגבי שומרון יש לבחון כניזוק משני שאבחן בהמשך; 3. קש"ס – מחד, הניזוקים יטענו שמתקיים קש"ס עובדתי כאשר אלמלא תאונת הטרקטור לא היו נגרמי נזקי הגוף ואף מתקיים קש"ס משפטי כאשר עבודה בטרקטור בהחלט מקיימית לפי הפסיקה את מבחן הסיכון התעבורתי (הנזק נמצא במתחם הסיכון של השימוש בכלי הרכב). מאידך, חברת היבטוח תטען לגבי הנזק באף של אדיר, לא מתקיים קש"ס כאשר שגם אלמלא הפגיעה בטרקטור הנפילה של אדיר הייתה מייצרת נזק גופני ולא בטוח שקשה יותר (כלומר הטרקטור הוא לא סיבה שבלעדיה אין). עוד היא תטען שהאבן שהוא מעד עליה מהווה גורם זר מתערב המנתק קש"ס; 4. שימוש – לגבי הנזק באפו של אדיר, נראה שהוא נובע משימוש רגיל כי הטרקטור היה שם לצורך שימוש טבעי ורגיל ברכב המנועי (עבודה עם טרקטור). לגבי הנזק שלו ברגל הדבר קרה במהלך הירידה של שומרון מהרכב (שזו פעולה המהווה חלק בלתי נפרד מהליך הנסיעה ולכן נכנסת להגדרת שימוש, אך העובדה שהדבר נבע מלחיצה על כפתור שהוריד את הכף על אדיר הופכת את זה ללא מובן מאילו שהנזק נובע משימוש ברכב מנועי; 5. רכב מנויע – חלה חזקה מרבה של טרקטור ולכן מתקיים; למטרות תחבורה – בהתאם למבחן התעבורתי שימוש בטרקטור לעבודתו נכנס להגדרה ומתקיים.

מאחר שלא מתקיימות חזקות ממעטות או מרבות, אם לפי הניתוח לעיל נכריע שחל הפלת"ד – חל כלל ייחוד העילה (ס' 8 לפלת"ד), כך שאדיר ושומרון לא יוכלו לתבוע בעוולת הרשלנות את הנזק ממילא. מבחינת תביעה במסגרת הפלת"ד, נראה שאדיר יוכל להיפרע על נזקיו הגופניים מחברת הביטוח ואילו לגבי הנזק הנפשי של שומרון, יש לבחון אם הוא יהיה זכאי לפיצויי כ"ניזוק משני" לפי תנאי הלכת אלסוחה במקרה של פלת"ד. עם זאת, בשונה מהלכת אלסוחה בענייננו אין עבירת המתה או מוות של ניזוק. בנוסף, לאוחר זאת שהם אחים חורגים נשאלת שאלת הקרבה המשפחתית אך נשמע מתגובתויהם אחד כלפי השני שיש פה יחסי קרבה מיוחדים (פס"ד מגיס). בנוסף, מתקיימת התרשמות ישירה מהאירוע כנדרש בהלכת אלסוחה, ישנה קרבה בזמן ובמקום כאשר נתון שמס' יסמים לךאחר המקרה שומרון התחיל עם בעיות נפשיות והדבר מותנה שזו בעיה נפשית קשה (נזק קבוע ולא זמני, פס"ד הסנה נ' חטיב).

אם יוכרע שלא חל על המקרה הפלת"ד – אז אדיר יוכל לנסות לתבוע את שומרון בעוולת הרשלנות (ס' 35-36 לפקנ"ז) בטענה ששומרון התרשל כאשר ירד מהטרקטור בחוסר זהירות בשעה שהכף נמצאת למעלה. אולם, נוכח העובדה שאדיר הוא זה שיצר את הסיכון מלכתחילה כאשר התקרב לשומרון בעת עבודתו בטרקטור – לדעתי לשומרון יהיו טענות הגנה חזקות של "הסתכנות מרצון" שמנתקשת קש"ס ושל "אשם תורם" שתפחית את גובה הנזק לפיצוי ל-0 כי החלק הארי של הנזק נובע מאשמו של אדיר. באותו האופן, שומרון יוכל לנסות לתבוע את אדיר על רשלנות והדיו יהיה דומה.

תשובה 3

החישוב בפיצוי מכוח הפלת"ד נעשה ע"פ גישה אובייקטיבית כלהלן:

מכוח תק' 2 לתק' הפלת"ד:

בגין ימי האשפוז – הוא יקבל פיצוי לפי מס' ימי האשפוז כפול 0.1% מהסכום המקסימלי (הגדרה בתק' 1).

הוצאות רפואיות: בגין עלות האשפוז במוסד הפרטי הוא לא יקבל פיצוי כי כבר שופה ע"י הביטוח המשלים של הקופ"ח (ס' 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי). יצוין כי אם לא היה משופה, הוא זכאי אמצעים נדרשים לטיפול הוגן (פס"ד ברדה) ובפס"ד הבאבו אף נפסק שלחברת הביטוח אין זכות להכתיב דרך טיפול נכונה או נדרשת.

הוצאות לא רפואיות: יפוצה בגין ה-10,000 ש"ח שעלתה לו הרמפה והמעקה.

כאב וסבל – מחמוד יוכל לטעון גם לכאב וסבל בהתאם לתק' 2 לעיל (במיוחד לאור היותו אלמן שנותר לגידול ילדים במצבו הלא תקשרותי) ונוכח העובדה שגילו עומד בגיל הסף (תק' 3), ואז יהיה זכאי לפיצויי (תחת הוכחת גובה נזק) של עד 71,810 ש"ח (43%X167,000) תוך התחשבות גם בימי האשפוז ובגילו (שמוביל להפחתת 17% מהנכות המחושבת). בנוסף לפיצוי לפי נכות תפקודית, יהיה זכאי גם לפיצוי נוסף שיחושב לפי ימי אשפוז.

בגין ה-60% נכות רפואית לצמיתות – בגין אובדן כושר ההשתכרות (לא נתון במפורש אך אם הוא מורה שנפגעה יכולת הדיבור והתקשורת שלו בוודאות יש אובדן כושר השתכרות משמעותי) – החישוב יעשה לפי הכנסתו החודשית בפועל בסך 15,000 ש"ח (בניכוי מס) וכן בסך 20,000 ש"ח (נפסק שגם הכנסה שלא הוציאו בגינה חשבונית תשמש לחישוב זה). כאשר גובה השכר מוגבל לעד פי 3 מהשכר הממוצע במשק. לכן הכנסתו החודשית תחושב לפי 30,000 ש"ח. ראשית יחושב לעבר לפי בסיס שכר נטו בהכפלת הנכות התפקודית שתיקבע, בהכפלת מס' החודשים מיום התאונה ועד למתן הפס"ד. ואז יחושב לעתיד – בסיס שכר נטו (כ-30 אלף) בהכפלת נכות תפקודית (נניח 60%) בהכפלת מס' החודשים מיום הפס"ד ועד גיל הפנסיה, בהכפלת נקדם היוון של 3% (כי לעתיד). יצוין כי הכנסה זו תחושב עד לגיל הפנסיה (פס"ד עזבון ניסן).

מאחר שהוא נשאר בחיים ומקבל פיצוי בגין אובדן השתכרותו, לא יהיה פיצוי נוסף בגין ילדיו.