Skip to content Skip to footer

תורת המשפט: האם חוק הצמיד האלקטרוני הוא חוק מידתית?

מוזמנים להשאיר פרטים ולקבל הצעת מחיר פה

אם הייתי שופטת הייתי דוחה את העתירה. זאת, בהתאם לגישותיהם של תומס הובס ו-ג'רמי בנת'ם. גישתו של הובס בספרו הלוויתן, גרסה שקיימת אמנה חברתית שבמסגרתה הציבור העניק סמכות לישות אחת (הלוויתן). הובס דגל בהעברת הכוח לשליט יחידני ונאור שרואה בנתיניו כאיברים מגופו ולכן לא פוגע בזכויותיהם. במשנתו, אותו "לוויתן" מגלם את שלושת הרשויות והשופטים הם הפה שמדברים כביכול מפיו של השליט. במסגרת זו, הובס דגל בכך שלשליט תהיה סמכות לחוקק כל חוק, כאשר התכלית היא משטר מדיני שמטרתו המרכזית היא הקניית סדר וביטחון. הוא גרס כי התכלית של בטחון האזרחים צריכה לנטרל גם זכויות אדם של אזרחים ואת חירותם במידת הצורך.

בהתאם, אם אייחס ואיישם במידת האפשר את תורתו של הובס על מדינת ישראל המודרנית והדמוקרטית – בהחלט ניתן להצדיק את הפגיעה בזכויות האדם של השבים מאומן הנובעת מחובת ענידת הצמיד האלקטרוני לאור התכלית שחובה זו מקדמת – שמירה על הסדר וביטחון הציבור. הרי מטרת החובה לענוד צמידים כאלו היא היכולת לעקוב ולנטר אחר תנועת השבים מאומן על מנת למנוע את התפשטות הנגיף ככל הניתן ובכך לקדם את בריאות, שלום וביטחון הציבור. וזאת, באמצעות חיזוק הסדר והארגון המדיני.

יתרה מזאת, בהתאם למשנתו של הובס יש לריבון סמכות להגביל את החירות, הקניין ואפילו מידה של כבוד האדם וזכויות טבעיות, אם התכלית של האמצעי הפוגעני היא סדר מדיני וביטחון הציבור. כאמור, בענייננו ברור הוא שתכלית האמצעי היא קידום הסדר המדיני וביטחון הציבור באמצעות שמירה על בריאותו. ובנוסף, לטעמי, הפגיעה בזכויות האדם הגלומה באמצעי של חובת ענידת צמיד אלקטרוני אינה כזו חריפה עד שלא ניתן להכשירה לאור קידום הסדר והביטחון. שהרי, מדובר בעיקר בפגיעה בזכות לפרטיות (שהיא אמנם זכות מנויה בח"י כבוה"א אבל לא נחשבת לזכות טבעית), וגם זאת באופן מתון כל זמן שהריבון משתמש באמצעי המעקב אך ורק לצורך ניטור ובלימת התפשטות הנגיף ולתקופה מוגבלת כאמור של חודש ימים בלבד.

הוגה דעות נוסף שעל משנתו אסתמך הוא ג'רמי בנת'ם אשר עסק בתועלתנות ומשפט, ואשר גישתו התועלתנית גורסת כי תועלת הרבים חשובה יותר מאשר האינטרסים של אליטה קטנה. בנת'ם התרכז בנושא של הנאה וסבל וגרס שהמשפט צריך לשים יהוו בהגברת ההנאה המצרפית על פני הסבל המצרפי. בהתאם לעקרון התועלתנות שלו, יש להתייחס לכל יצור חי (תבוני או לא, מאחר שגם בע"ח לא תבוני חש כאב וסבל), כאשר האינטרס של הקהילה צריך לנסח את כללי המוסר. להגדרתו, האינטרס של קהילה הוא סך כל האינטרסים של הפרטים המרכיבים אותה.

בהתאם, אני אסתמך על גישתו התועלתנית של בנת'ם, ואטען שהטלת החובה לענוד צמיד אלקטרוני לחוזרים מאומן משתלבת ומקדמת את האינטרס הציבורי של הציבור בישראל, משום שסכימת כלל האינטרסים של הפרטים באוכ' מצדיקה זאת ללא כל ספק. ובמילים אחרות, ה"הנאה" שהציבור הרחב יפיק מחובת ענידת הצמידים האלקטרוניים בקרב החוזרים מאומן (שתתגלם בחיזוק הסדר והביטחון הנובעים מבלימת התפשטות הנגיף בצורה יעילה יותר), גדולה בהרבה מה"סבל" שתגרום חובה זו לקבוצה מצוצמת יחסית של החוזרים מאומן (שאף אם סבלו של כל פרט מהם גדול מההנאה שמפיק מכך כל פרט באוכ' הכללית, הם פשוט מעטים בהרבה ולכן הסבל המצרפי קטן מההנאה המצרפית של כלל האוכ').

מבחינה זו, הגישה של בנת'ם מתיישבת במידת מה עם הרעיון העומד בבסיס מבחני המידתיות של פסקת ההגבלה שבח"י כבוה"א, כאשר אחד ממבחני המשנה שלהם הוא "מבחן המידתיות במובנו הצר" שבמסגרתו בג"ץ שואף לבחון את האמצעי הפוגעני במונחים של עלות-תועלת. קרי, בג"ץ שואל האם התועלת לאינטרס הציבורי מקידום התכלית שעומדת בבסיס האמצעי שנבחר, עולה על העלות שאנו משלמים כחברה מתוקף הפגיעה בזכויות אדם שמייצר האמצעי. לעניות דעתי, בענייננו, התועלת שבקידום האינטרס הציבורי של בריאות הציבורי עולה אלפי מונים על העלות החברתית שנובעת מהפגיעה בפרטיות של החוזרים מאומן. על כן, ובהנחה שמדובר בעניננו בחוק שהולם את ערכי המדינה כיהודית ודמוקרטית, ומאחר שניתן לאתר בנקל את הקשר הרציונאלי שבין ניטור מיקומם של השבים ממדינת מוכת קורונה לבין התכלית של בלימת הנגיף – מדובר בהסדר שאף מקיים את תנאי פסקת ההגבלה ולכן יש לדחות את העתירה גם מכוח הדין החוקתי בישראל.

ניתן אף להתייחס לשאלה שבפנינו בראי ההבחנה שבין תפיסת משפט אימפרטיווית (אוסטין) לבין תפיסת משפט ריאליסטית (הומז). לדעתי, על אף ההבחנה והניגוד ביניהם, ניתן להיעזר בשניהם על מנת לתמוך בדחיית העתירה. כך, ניתן לטעון כי בהתאם לתפיסה האימפרטיווית, מדובר בחוק שעבר בכנסת ישראל וקודם ע"י הממשלה ולכן היישויות המשקפות דמוקרטית את הריבון (העם) החליטו להטיל ציווי של חובת ענידת צמיד אלקטרוני לשבים מאומן, כך שאין מקום לעתירה כנגד החוק אשר משקף ממילא את ציווי הריבון. מאידך, אלו הנוקטים בגישה ריאליסטית ייגרסו כי יש לשאוף ולהתחקות אחר מה שביהמ"ש צפוי לפסוק, כאשר כאמור, החוק לטעמי עומד בתנאי פסקת ההגבלה ולכן גם בספירה של המשפט החוקתי בישראל ניתן לצפות כי בג"ץ לא יבטל את החוק ויידחה את העתירה.

גישה נוספת שבאמצעותה ניתן לתמוך בדחיית העתירה, היא זו של דידי אשר גרס כי יסוד המשפט אינו טמון בזכויות הפרט, אלא בצרכיה החיוניים של החברה. מכאן, נטען כמובן שהצורך החיוני של החברה בבלימת מגיפת הקורונה ושמירה על בריאות הציבור עומד בבסיס המשפט וחזק יותר מזכויות האדם הכלולות במשפט, ולכן השמירה על צורך חיוני כזה צריכה לקבל עדיפות על פני זכויות אדם (במידה הסבירה והראויה כמובן).

כמובן שכאשר נרצה לטעון לדחיית תקיפה חוקתית של חקיקה ראשית, גם העקרונות של הלגליזם הסיני יכולים לסייע. כך, ניתן לטעון כי במידה שהחוק דנן בהיר ונגיש לציבור כולו (פה) ולאור הדגש שבתפיסה הלגליסטית הסינית על עליונות המדינה אל מול הפרט – ראוי שהחוק ייאכף כפי שהוא וללא סייג.

התייחסות מעניינת נוספת לדעתי יכולה להיות לסטטוס-קוו בישראל בענייני דת ומדינה. אמנם החוק שבענייננו לא מתייחס לדת באופן ישיר, אבל הלכה למעשה הוא פוגע בעיקר בציבור הדתי שהוא החלק הארי של הנוסעים ושבים מאומן. הדבר משתלב עם המתח הקיים ממילא בציבור בישראל בנושאים אלו ולגישתי מצדיק את דחיית העתירה תחת ההבנה שאם לא היה מדובר במדינה שמרבית השבים ממנה הם דתיים, אין שום סיכוי שהעתירה הייתה מתקבלת (שזה טיעון של ריאליזם שיפוטי בפני עצמו).

לאור כל אלו, אילו אני הייתי שופטת בבג"ץ, הייתי דוחה את העתירה.

לקבלת הצעת מחיר לסיוע בכתיבה אקדמית
אנחנו זמינים בכל עת