תשובה 1
העילה שבגינה שאול יכול לתבוע היא פגיעה בפרטיות בהתאם לס' 4 לחוק הגנת הפרטיות אשר קובע את הפגיעה כעוולה נזיקית (פרטיות גם מעוגנת כזכות יסוד בס'7 7(ב) לח"י כבוה"א). אמנם ס' 2(9) לחוק הגנת הפרטיות חל על מעסיקים (ולא על מכון), אך פעולות המכון עומדות בניגוד אף לס' 1 לחוק החל על כל אדם. בהמשך לכך, לדעתי תביעתו תתקבל כאשר הוא יטען כי התנהלות מכון המיון עומדת בניגוד חמור להנחיה שפרסמה בנושא הרשות למשפט וטכנולוגיה ומידע |(כיום הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים): ראשית, ההנחיה מחייבת מכוני מיון להעביר את תוצאות הבדיקה לנבדקים ללא עולת, כך שגביית 500 ש"ח בעבור כך נעשה בניגוד להנחיה המנהלית. שנית, ההנחיה קובעת כי למכון אסור לעשות שימוש נוסף במידע (לרבות להעביר את התוצאות למעסיק פוטנציאלי אחר) אלא אם שאול נתן הסכמה מפורשת ומודעת לכרל שימוש ושימוש במידע ולאחר שנמסרה לו הודעה פרטית בנידון. בענייננו, ההסכמה שנתן שאול הינה כללית ולא מפורשת וספציפית, לא נשלחה לו הודעה בגין כך, ונראה כי הוא לא היה מיודע כלל שנתן הסכמה כזו. יתרה מכך, לאור פערי הכוחות והעובדה לשאול אין אפשרות אמיתית לסרב לבדיקה במכון אם הוא רוצה להיות מועסק – ההננחיה קובעת כי גם אם ניתנה ע"י שאול הסכמה המכשירה לעשות שימוש נוסף במידע אודותיו, השימוש צריך לעמוד במבחן התכלית הראויה ומבחני המידתיות. שאול יעטן כי העברת מידע למעסיק נוסף ללא ידיעתו לא עומדת כלל ועיקר במבחן התכלית הראויה כאשר הוא מב חינתו נבדק במכון ע"מ להתקבל לעבודה הראשונה שאליה התראיין גרידא, ובוודאי שאינה עומדת במבחני המידתיות כאשר הפגיעה המתעוררת בפרטיותו מהעברת המידע כאמור עולה אלפי מונים על כל תועלת או תכלית שהפיקו מכך המכון והמעסיק הפוטנציאלי השני.
יצוין כי בעקבות ההנחיה לעיל מכוני הבדיקות עתרו לבג"ץ והושגה הסכמה שמרככת מעט ההנחיות, וכן, בפס"ד אוניברסיטת ת"א נ' ההסתדרות קבע ביהמ"ש כי אונ' יכולה לקיים מבדקי התאמה במכון בדיקה גם לעובדים קיימים שלה ובלבד שהמבדקים הם תקפים ומיהמנים. דברים אלו ממחישים כי קיים מתח בין הצורך להעניק למעסיקים את האפשרות להעריך מראש עובדים כחלק משמירה על הקניין של המעסיק לבין הפרטיות של העובדים. עם זאת, בענייננו, ברור כי הפגיעה בפרטיותו של שאול נעשתה ללא הצדקות מספקות ובצורה בלתי ראויה אשר יכולה להקים לו עילת תביעה.
תשובה 2
ביה"ד לעבודה יכריע בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה (שהינו קוגנטי בהתאם לס' 35) והפסיקה הרלוונטית, כאשר בהנחה שחיים עבד יותר מ-8 שעות ביום (ס' 2(א)) או מעל 45 שעות שבועיות (ס' 3, וכיום 42 בהתאם לצו הרחבה) – מגיע לו תשלום גמול בעד שעות נוספות בהתאם לס' 16 לחוק. חיים יטען כי אמנם הפסיקה הכירה בגמול שעות נוספות במתכונת גלובלית בעד מס' שעות נקוב (פס"ד דוד אלון נ' בנק ישראל). אך זאת, בתנאי שציון גמול השעות הנוספות יהא בס' נפרד בתלוש באופן ברור (דבר שנראה שלא התקיים בענייננו), ושהשעות הנוספות לא יהיה מעל המותר בחוק כמובן. יתרה מכך, נקבע בפס"ד כי על המעסיק לבחון היטב ולוודא שמדובר בגמול הוגן, שאחרת כל ספק בעניין החישוב האמור יפעל לטובת העובד. טענת משרד עורכי-הדין כי הוא מועסק ב"משרת אמון" נוגעת לס' 30 לחוק המחריג מהחובה לשלם גמול, בין היתר, תפקידים בעלי מידה מיוחדת של אמון אישי. אולם, בפס"ד ארפי אושרת נ' מדינת ישראל נקבע כי תפקיד של מתמחה בוודאי שלא נותן חופש פעולה מירבי ועצמאות קבלת החלטות שמהווה מידה מיוחדת של אמון אישי. כך, גם באשר למינוח "משרת אמון" בפס"ד טודוראנג'אן נ' מעיין ביה"ד הארצי פסק כי עובדת סיעוד היא אינה "משרת אמון" ולדעתי יש להסיק באותו האופן לגבי מתמחים שנמצאים בתפקיד זוטר. לאור כל אלו, לדעתי שיקולי ביה"ד יהיו בעיקר מידת האחריות וחופש הפעולה שמקבל מתמחה (שהן נמוכות מאוד) ומכאן ייקבע כי קיימת חובת תשלום גמול לטובת חיים. יצוין, כי בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר (ס' 26ב), נטל ההוכחה שבעניין "שעות נוספות גלובליות" הוא על המעסיק כך שהמשרד יצטרך להצליח ולשכנע את ביהמ"ש כי שולם לחיים גמול שעות נוספות הוגן וכדין או שהוא מוחרג מהחובה בהתאם לס' 30.
תשובה 3
א. כן, הפיטורים נעשו בניגוד לס' 2(א)(5) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, וזאת מהטעם שהבחירה היכן לרשום את הילד להתחנך הינה חלק מהשקפת עולמה (כאשר הס' אוסר במפורש להפלות על רקע השקפות או דת). בנוסף, ס' 2(ב) לחוק קובע איסור על מעסיק לקבוע תנאים שלא מן העניין, כאשר מקום לימודיו של בנה לא נוגע לעניין העסקתה כמורה כך שמדובר בתנאי שלא מן המניין (פס"ד אבדולקרים כאדי נ' רכבת ישראל). קרי, יישום התנאי של רישום הילד לחינוך הדתי מוביל לתוצאה הפוגעת בסיום העסקתה כאשר אין השפעה של התנאי והוא אינו רלוונטי לביצוע התפקיד שלה אצל המעסיק (פס"ד רקנט נ' ביה"ד הארצי) ולכן מדובר בהפליה ישירה. יתרה מכך, תנאי של רישום ילדי העובד בחינוך הדתי, אף אם ייטען כי הוא רלוונטי להיותה מחנכת במסגרת הדתית, הוא בוודאי לא תנאי מתחייב כפי שנקבע שנדרש להיות בעניין עבדולקרים ולכן הוא לכל הפחות הפליה עקיפה.
יצויין שבחינת ההפליה תיעשה ע"פ קריטריון אובייקטיבי (פס"ד אלקסלסי) ודי בכך שהמורה תעלה עילה לכאורה להפליה פסולה, ע"מ להעביר את נטל הראייה להוכיח אחרת אל המעסיק (ס' 9 לחוק).
ב. המעסיק ינסה להצדיק באמצעות החריג הקבוע בס' 2(ג) לחוק, לפיו לא מדובר בהפליה כאשר היא מתחייבת מאופיו או ממהותו של התפקיד. כך ייטען כי ע"מ להיות מחנכת במסגרות הדתיות, על המורה להיות קשורה מספיק לחינוך הדתי כך שהיא תירשום גם את ילידה למסגרות כאלו. אחרת, יטען המעסיק, היא לא מחוברת מספיק לחינוך הדתי ע"מ לחנך חינוך דתי את תלמידיה. המדובר בחריג לעיקרון השיוויון. ואולם, הפסיקה קבעה (פס"ד מ"י נ' גססטנר ופס"ד שרון פלוטקין נ' אחים אייזברג) כי לפרש חריג זה בצמצום כאשר בענייננו קשה לחלוק לדעתי שהמקרה לא נכנס לחריג (להבדיל מתקידים ביטחוניים אקוטיים למשל).
4. באשר לתביעת שאול לקבל את "תוספת השדה", הוא יטען בהתאם לפס"ד מילפלדר כי מעביד לא יכול לשנות תנאי מוסכם בחוזה העבודה, אלא בהסכמה. המעסיק יטען כי שאול המשיך לעבוד למרות שיודע שלא מקבל תוספת שדה ולכן ולכן יש לראות כמי שהסכים לכך (וזאת על אף הפצרותיו כנגד השינוי), אך בפס"ד יוחנן גולן נ' אי.אל.די נקבע כי אכן כך בתנאי שמדובר בהתנהגות למשך תקופה ארוכה (באותו עניין דובר ב-8 חודשים) אך זאת תוך הדגשה כי אין חובה שעובד ייתפטר מייד כדי שהדבר ייחשב לאי-הסכמה (שהרי יש להעניק לו משך זמן סביר להיערכות ומציאת מקור פרנסה חלופי, פס"ד זיוה טור). בהתאם בענייננו, לדעתי יש לראות בשאול כמי שלא הסכים לשינוי תנאי העבודה. מכאן, ובהתאם להכרעה בעניין זיוה טור, הוא גם זכאי להתפטר בדין מפוטר ומכן התביעה לפיצויי הפיטורים. התפטרות בדין מפוטר לאור הרעת התנאים המקימה זכאות זו בהתאם לחוק פיצויי פיטורין. באשר לתביעתו לתשלום דמי שעות נוספות לגבי הימים בהם עבד 10 שעות עבודה, הוא אכן זכאי לכך בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה (שהינו קוגנטי בהתאם לס' 35) והפסיקה הרלוונטית, כאשר ס' 2(א) מגדיר יום עבודה כ-8 שעות וס' 16 קובע למעסיק חובה לשלם גמול בעד שעות נוספות (בין אם על פני יום ובין אם שבועי).
5. ארגון העובדים ייטען כי פעולת המדינה פוגעת בזכות ההתארגנות שלהם, ומכאן פוגעת בזכותיותיהם וזכויות עבודים בישראל ככלל. בכך, המדינה מקדמת את האינטרסים של ציבור הנוסעים אמנם, אך זאת במחיר של פגיעה בשוק העבודה ובאיזון יחסי הכוחות שבין עוסדים למעסיקים. הדבר פוגע בניסיון להקטין את אי השיוויון ומחזק את בעלי ההון. בפרט, נפגעת לעובדים זכות השביתה שהיא נדבך אחד מ-3 כחלק מחופש ההתארגנות (פס"ד הסתדרות העובדים נ' משרד התחבורה).
לדעתי ביה"ד ייעתר לאור פס"ד מטרודן שם בנסיבות דומות לענייננו, ביה"ד האצרי פסק כי התערבות שר התחבורה מנוגדת לחוק וכן לאמנה מס' 87 של ארגון העבודה הבינ"ל שמדינת ישראל קלטה לדינה הפנימי. שהרי, החלטת השר מרוקנת מתוכן את השביתה של העובדים ולכן פוגעת בזכותם להתארגן ולשבות. אמנם בעניין מטרודן החלטת השר הייתה לאפשר לקווי אוטובוסים אחרים ובענייננו מדובר במוניות (מה שהופך את איון האפקט של השביתה לפחות מובהק) ובכל זאת לאור החשיבות של חופש ההתארגנות וזכות השביתה למשק, לחברה ולשוק העבודה – לדעתי ביה"ד ייעתר לתביעה.
