תשובה 1
על החוזה בין חברת מרקו לפילוטו הוא עסקה מסחרית בינלאומית עליה חלה אמנת וינה לאור ס' 1(א)(א) מאחר שמתקיים ביניהן חוזה של מכר טובין. זאת, כאשר מרקו היא בעלת המל"טים והיא מעבירה את הבעלות בקניין (ס' 30 לאמנה) ופילוטו התחייבה לשם בגינם (ס' 53 לאמנה). בנוסף, מדובר בעסקה בין צדדים שמקום העסק שלהם במדינות שונות, ובהנחה ששתי המדינות הן צד לאמנה. עם זאת, יצוין כי יש לבחון אם בכלל נכרת חוזה בין הצדדים בהתאם לאמנת וינה, כאשר הדברים שאמר נציג חברת מרקו לא בהכרח מעידים דיים על קיבול, כאשר לטעמי בענייננו התקיימה כוונה להתקשר בין הצדדים, כדרישת אמנת וינה. ס' 18(א) שמגדיר קיבול כולל גם כאשר הנציג אומר שהחברה "מעונייננת". כמו כן, אין דרישת כתב בעניין זה (ס' 11 לאמנה).
בהמשך, המכתב ששלחה חברת פילוטו למרקו לגבי המל"טים עם התקלת מחשב נוגע לס' 35(א) העוסק בהתאמת הטובין, כאשר ס' 35(ב) מבהיר כי הטובין צריכים להתאים לשימוש הרגיל שלהם, כך שאף אם החוזה דנן לא התייחס למחשבים שבמל"טים נראה כי הטענה של פילוטו תחזיק לאור ס' זה. שהרי ברור כי מל"ט שהמחשב שלו מפסיק לפעול תוך כדי טיסה לא "מתאים למטרות שלשמם משתמשים באופן רגיל" במל"ט. עם זאת, מרק תטען כי פילוטו לא העבירה את ההודעה בתוך זמן סביר כנדרש בס' 39(א) ולכן היא פילוטו איבדה את זכותה להסתמך על אי-ההתאמה. יתרה מכך, מרקו תטען כי פילוטו אף לא עמשה בדרישה המוטלת על הקונה לבדוק את הטובין בתוך תקופה קצרה ככל שהדבר מעשי ע"פ הנסיבות בהתאם לס' 38(א). יתרה מכך, הפירוט של פילוטו לפיו "מערכת מחשב לא תקינה"| אינה מפורטת דייה כנדרש בס' 38(א).
לגבי ההסכם של מרקו עם שרה – יש לבחון האם יש לראות בשרה סוכנת בהתאם לס' 2 לחוק חוזה סוכנות. ראשית, נראה שנכרת חוזה בין הצדדים, כאשר מתקיימת גמירות דעת (פס"ד אברוך נ' קומפיוטסט). בהמשך, נראה שגקם יש תמורה כאשר הוסכם על תשלום בעבור כל לקוח ששרה תביא. לגבי טענתה של מרקו כי שרה לא נכחה במפגש ההסכמה ולכן לא מגיע לה תשלום – שרה תטען שבהתאם לדיריקטיבה האירופית היא זכאית לתשלום, אך מאחר שהדיון בהתאם לדין בישראל וישראל לא אימצה את הדיריקטיבה האירופית אין לכך תחולה. עם זאת, בפס"ד קינן נ' אירוספייס היה מקרה כמעט זהה לזה שבענייננו ושם נקבע כי הסוכן לא חייב להיות זה שסוגר את העסקה אלא רק זה שמביא את הלקוח ולכן שרה זכאית לתשלום. יצויין כי העובדה שהחוזה בין הצדדים הגדיר שלשרה לא תהיה עמלה אלא תשלום, אין משמעות כאשר ההבדל היחיד הוא שלא מדובר באחוז מהמכירה אלא תשלום בגין לקוח שהיא הביאה. יתרה מכך, גם ס' 7(1)(a) לדיריקטיבה תומך במסקנה זו כאשר הוא מדבר על קש"ס בין מעשי ומאמצי הסוכן לבין סגירת העסקה. שרה תוכל בהחלט לטעון שאלמלא היא הייתה מפנה את הלקוח למרקו, מרקו לא הייתה סוגרת את העסקה.
בנוסף, ע"מ ששרה תיחשב לסוכנת, נדרש שמרקו יהוו "ספק" ואכן זה המצב בהתחשב בכך שהם יצרני טובין. וכן, נראה ששרה עומדת בהגדרה שבס' 1 לחוק חוזה סוכנות כאשר היא עוסקת באיתור לקוחות עבור מרקו ומטרתה להביא להתקשרות בחוזה בין מרקו לבין לקוחות. נראה שאין בנתוני השאלה כדי להכריע האם החוזה של שרה עם מרק3ו מקיים בתוכו ייפוי כוח, אך אניח שכך הדבר.
בהמשך לכך, נראה שבעוד שהחוזה המקורי בן ה-3 חודשים הינו גבולי מבחינת העמידה בתנאי של הרשאה מתמשכת, אך משמרקו האריכה את החוזה של השרה ללא הגבלת זמן – נראה כי מדובר בהרשאה מתמשכת. כמובן שההודעה של מרקו לשרה על סיום פעילותה לאלתר, כאשר החוזה המקורי (שהוארך) הגדיר חובת הודעה מוקדמת של חודש מצידה – סותרת את החוזה ומהווה הפרתו מצד מרקו. כמו כן, המל"טים בהחלט מהווים "טובין" כהגדרתם בס' 1 לחוק דנן ולכן תנאי זה לתחולת החוק נתקיים. וכן, מדובר בעסקאות רכש ששרה מביאה למרקו ולכן מתקיימת "רכישה" לעניין החוק.
לאור האמור, נראה שיש לראות בחוזה המוארך של שרה משום חוזה לתקופה לא קצובה (ס' 4(ד)) ולכן הודעת הסיום לאלתר אף לא עומדת בדרישת המינימום זמן בחוק (המפורט בס' 4(א))). שרה תטען לפיצוי בגין הודעה זו ללא זמן מזפק מכוח ס' 4(ג). בנוסף, שרה עשויה לטעון לפיצויים כוח ס' 5 על בניית שוק לקוחות, אך נראה שהחוזה לא נמשך שנה.
כמו כן, ביחס להסכמה של הצדדים על סטדנרט התנהגות של תו"ל – יצוין כי ס' 3 לחוק קובע חובת נאמנות הדדית שהיא סטדנרט התנהגות הגבוה ביותר מבחינת אדם לאדם – מלאך. בשונה מתו"ל – שהוא אדם לאדם – אדם. שרה תטען שהתנהלות מרקו לא עומדת אף בסטנרט ההתנהגות של תו"ל כשאר היא מסרבת לשלם בגין העסקה עם פילוטו. על כן, שרה תטען לתרופות בשל הפרה ש בוטה של חובת הנאמנות (ס' 5(ג)). לגבי היותה של שרה סוכנת בכלל, מאידך, מרקו תטען כי עיקר עיסוקה של שרה הוא תיקון חלקי מל"טים ולכן אין לראות בעיסוקה הצדדי באיתור לקוחות כמשהו שהופך אותה לסוכנת לעניין החוק דנן.
לגבי החוזה בין מרקו לפילוטו – ניתן לטעון שמדובר בהסכם הפצה מאחר שמרקו היא יצרן ופילוטו ככל הנראה מפיצה. אולם, לא ברור אם מדובר במכירה סיטונאית לתקופה ממושכת ולדעתי בנביסות השאלה מדובר בחוזה מכר בינלאומי. כמו כן, הוסכם בין הצדדים שחל עליהם כללי האינקוטרמס לפי EXW כך שיחולו מינמום חובות על מרקו אשר מתמצות בעיקר בהנחת הסחורה בפתח מפעלה, וכך מרקו עשתה. מרגע זה, הסיכון עובר לפילוטו ולכן אין היא זכאית לפיצוי ממרקו בגין הטובים שנגנבו מפתח המחסן וכן הפגיעה בטובין מהירי בים. בנוסף, לאור ההסכמה על כלל זה – פילוטו היא זו שסגרה את נושא ההובלה כי הכלל הזה מחיל עליה את הנושא.
באשר להובלת הטובין ע"י חברת אוושן – אוושן שהיא "המוביל הימי" הוציאה שטר מטען לפילוטו שאינו תואם לנמל היעד שסוכם בין הצדדים. מאחר שבהתאם לפס"ד פולסקה שטר מטען מהווה ראייה לכאורה לחוזה ההובלה, נראה שע"מ שפילוטו יוכחיו שהוסכם על יעד נמל אחר חובת הראייה תהיה על פילוטו, כאשר נקבע בפס"ד בורכרד נ' הידרובוטון נקבע שאמנם חוזה מאוחר גובר ולכן במידה מסויימת שטר המטען גובר על החוזה המקורי, כך או כך, מדובר בראייה לכאורה וניתן להוכיח את שאירע בפועל. בענייננו, בפועל הסחורה נפרקה באשדוד. כמו כן, שטר המטען אף מהווה מסמך קנייני, כך שמרגע שהשטר הונפק לפילוטו היא בעלת הקניין בטובין. בהתאם לאמור, ולאור העובדה שהסחורה הגיעה לנמל בישראל, כללים בענייני כללי האג-ויסבי בהתאם לס' 2 לפק' הובלת טובין בים. מאחר שנתון שאוושן היא הבעלים של הספינה נראה שהיא עומדת בהגדרת "מוביל" לעניין זה, וכללי האג ויסבי מטילים על אוושן בתור מוביל ימי את החובות הקוגנטיות לשמור על תקינות כלי השייט ולהוציא שטר מטען. כמובן שחברת פילוטו תנסה לקבל פיצוי גם מאוושן בגין המל"טים שנפגעו במהלך ההובלה הימית, אך אוושן תטען להגנה המצויה לה בס' 2-אות רומית לגבי מלחמות כאשר נתון שהירי בוצע בהקשר של מלחמה. בנוסף להגנה זו, אוושן אף תטען ששטר המטען מציין מפורשות שאוושן לא אחראית לנזקים בזמן ההובלה, אך פילוטו תטען כי בפס"ד אדרס נקבע שהסתייגות גורפת וסטנדרטית (|שף ששם ההסתייגות הייתה לגבי הראייה לכאורה לאמיתות תוכן השטר) לא תכובד ואין לה תוקף. זהרי הסתייגות כאמור נוגדת את כללי האג-ויסבי שהם קוגנטיים בעיקרם. אציין לגבי ההגנה של מלחמה כי בהתאם לס' ס' 2IV)ג) ופס"ד הפניקס הישראלי אוושן תטען גם להגנה של סכנות בים, כאשר היא תטען שבשונה מסופה בים – ירי של מלחמה היה בלתי צפוי.