האם ניתן להאריך מעצר של חשוד רק על בסיס הצהרה של התובע?

תשובה 1

ביקורת ביהמ"ש אינה צודקת לדעתי. ס' 17(ד) לחוק המעצרים קובע את האפשרות שביהמ"ש יאריך את מעצרו של חשוד ב-5 ימים נוספים "אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום…". ואולם, מדובר בהצהרה על כוונה עתידית שעשויה להשתנות, כאשר בפס"ד בדווי קבעה כי אין לדרוש רמת וודאות של 100% שיוגש כתב האישום. עם זאת, התובע נדרש להכיר את פרטי התיק ברמה גבוהה ובמקרה בו התביעה לא הוגשה לבסוף באופן שניתן היה להניח מראש שלא תוגש – אז ביהמ"ש יכול לבקר את המדינה על כך.

תשובה 2

הסניגור טוען כי לא התעורר יסוד סביר לחשד שהיא עברה עבירה. מחד, דניאלה אכן נכחה במקום במקרה, מאידך, נוכחותה באזור של מפגינים מעשויה בפני עצמה לעורר חשד סביר להשתתפותה בהפגנה הלא חוקית. מבחינת עילת מעצר לעומת זאת, נראה שיהיה למדינה קשה יותר לשכנע את ביהמ"ש כי מתקיימת עילה, כאשר המדינה עשויה לטעון לעילה (4) לפיה יש לשוטר חשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם או הציבור (לאור ההתפרעויות בהפגנה), אך תחת ההנחה שדניאלה לא הפגינה כל אינדיקציה להתנהגות אלימה (שהרי היא באמת הייתה עוברת אורח במקום) נראה כי ביהמ"ש לא ייראה בעצם נוכחותה בלבד כעניין המספק יסוד סביר לחשש שהיא מסכנת את בטחונו של מאן דהוא ולכן לדעתי ביהמ"ש יפסוק כי לא התקיימה עילת מעצר ומעצרה של דניאלה היה בלתי חוקי.

תשובה 3

לדעתי דין טענת הסניגור להידחות, וזאת משום שלא מדובר בקביעת המעצר מלכתחילה (אשר כמובן מחייבת בחינה של חלופות מעצר ע"י ביהמ"ש), אלא בצו המורה על השבתו של העצור למשמורת החוקית שממנה ברח (שזהו המעצר עצמו) מכוח ס' 14 לחוק המעצרים.

תשובה 4

לדעתי ביהמ"ש לא פסק כדין. באופן עקרוני, אם לא הוגש כתב אישום נגד החשוד כבענייננו, הערבות פוקעת מאליה כעבור 180 ימים, במקרה בו לא הוגשה בקשה להארכת הערבות. על כן, לדעתי, יש לראות בכזו אשר פקעה כחודש לפני שהחשוד ביקש באופן אקטיבי לבטלה. אם התביעה הייתה מגישה את בקשתה להארכת הערבות בתוך תקופת 180 הימים – אז רשאי היה ביהמ"ש להאריך את תקופת הערובה ב-180 ימים נוספים. מאחר שבענייננו בקשת התביעה הוגשה 7 חודשים לאחר קביעת הערובה – לדעתי זה מאוחר מידי ויש לראות בערבות ככזו שפקעה מאליה.

תשובה 5

דין טענת המדינה להידחות. אמנם, ס' 52(א) לחוק המעצרים קובע כי משוחרר בערובה רשאי לפנות בבקשה לעיון חוזר אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה. אך ס' 52(ב) מוסיף וקובע כי לאדם המחוזק במעצר בשל אי יכולתו להציא ערובה יש הרשות לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר ולכן היא רשאית לדעתי לפנות בבקשה זו. עם זאת, אם יראו בכספים שהצליחה לגייס חברתה כאפשרות להמציא ערובה אז המדינה עשויה לטעון שלא חל לגביה ס' 52(ב) ואז טענת המדינה בדין נטענה בהתאם לס '52(א).

תשובה 6

הסניגור טועה. ס' 22(ב) לחוק המעצרים קובע כי במקרה בו הוגשה הודעת ערעור על פס"ד ע"י התובע רשאי ביהמ"ש שלערעור לצוות על מעצרו של הנאשם בהתאם להוראות ס' 21 המסדיר את נושא המעצר עד תום ההליכים. דהיינו, ביהמ"ש שלערעור רשאי היה לצוות על מעצרו של הנתבע עד תום הליכי הערעור.

תשובה 7

החלטת ביהמ"ש להורות על מעצרו של יחיאל מאחורי סורג ובריח ולהימנע מלחלט את הערבות התקבלה כדין מכוח ס' 51(א) לחוק המעצרים. טענת הנסגור אינה צודקת לדעתי מאחר שס' 53(א) לחוק המעצרים מעניק לתובע (בין השאר) זכות לערור על החלטת ביהמ"ש בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון וחוזר. ההחלטה שבגינה המדינה רוצה לערור נוגעת להפרת תנאי השחרור ולכן לדעתי זכותה להגיש ערר.

תשובה 8

יפית לא פעלה כדין כאשר הגישה את הערר הראשון 45 ימים לאחר קביעת המעצר ע"י ביהמ"ש השלום מאחר שס' 53(ג) לחוק המעצרים מעניק לערר זה פרק זמן של 30 ימים להגשת הערר, וכן, בהגשת הערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי לביהמ"ש העליון היה עליה להגיש בקשת רשות לערור בהתאם להוראות ס' 53(א1)(1) ולא להגיש ערר בזכות.

תשובה 9

נראה שאלונה לא פעלה כדין וחרגה מסמכותה, שהרי ס' 42(א) לחוק המעצרים מסמיך רק את הקצין הממונה לשחרר חשוב בערובה ואילו אלונה, אף שהיא קצינת משטרה, היא אינה הקצינה הממונה על המקרה אלא סמי. בנוסף יצוין כי ס' 42 (ב1) מתייחס באופן ספיציפי לחשודים באלימות במשפחה וקובע חובה של הקצין הממונה להתנות את שחרור החשוד בהפקדת כלי נשק שברשותו או לנמק מדוע לא התנה זאת.

תשובה 10

המשטרה לא התנהלה כדין. אמנם יואב הגיע בפני שופט 23 שעות לאחר שהגיע לתחנת המשטרה, אבל 24 השעות שקובע החוק (ס' 17(ג) לחוק המעצרים) במסגרתן צריך להביא עצור בפני שופט להארכת מעצרו מתחילים להיספר מרגע ביצוע המעצר עצמו ("שעת מעצרו" כלשון סעיף החוק) של החשוד ולא מרגע שהגיע לתחנת המשטרה.