דיני תאגידים – מהם התנאים לרישום חברה בישראל?

חלק א'

תשובה 1

א. ראשית, מאחר שנתון שהתקנון והמפורט בו הם הפריטים היחידים שאייל וטלי הגישו לרשם, יתכן שהרשם דחה תחילה את בקשתם מכוח ס' 10(א) לחוק החברות ולאור חסר בפרטים הנדרשים להגשה לצורך רישום חברה בהתאם לס' 1 לתק' החברות וס' 8 לחוק החברות, לרבות: טופס 1 בתוספת לתקנות, הצהרת הזוג כבע"מ בחברה, הצהרת דירקטורים ראשונים (ס' 8(2) לחוק וטופס 2 לתק'), תשלום אגרה, פרטי מען רשום (ס' 123-125 לחוק). בנוסף, נתון שלא נאמר בתקנון דבר בדבר הגבלת אחריות בעלי המניות, דבר העומד בניגוד לס' 35(א) לחוק.

כמו כן, יתכן שדחיית הרשם נבעה מהוראות חוק לעניין שם החברה. כך למשל, כל השמות שהוצעו לא כללו את הציון "בע"מ" בסוף השם כנדרש בס' 26 לחוק (ובמידה שהחברה באחריות מוגבלת). כן, נראה שהם "SARA" עשוי להטעות אם התאגיד הרשום בישראל "ZARA" ולכן הדחייה הראשונה נובעת מס' 27(א) לגבי שם מטעה. בהמשך לכך, יתכן שהרשם ראה בשם השני שהתבקש – "בנק האופנה", משום שם שיש בו תרמית או הטעיה (השימוש במילה "בנק" עשוי להיות בעייתי) ודחה את הבקשה לאור ס' 27(ב).

ב. ראשית, רשתות השיווק יכולות להגיש תביעה בגין נזקיהן כנגד החברה עצמה, שעה שתמר ונדב הינם נושאי משרה, אורנים בחברה (ס' 46 לחוק), ולכן ניתן לייחס את פעילותיהם וכוונתויהם לפעולות החברה (ס' 47 לחוק). כך, חברות השיווק יוכלו לטעון כי האופן בו הציגו השניים את נושא ייצור הבגדים והמידע שהוסתר מקימים עילת תביעה מכוח ס' 12 לחוה"ח בגין ניהול מו"מ שלא בתו"ל אשר ביצעו תמר ונדב וניתן לייחס לחברה עצמה. כך גם לגבי טענות אפשריות של רשתות השיווק במישור הנזיקין או העונשין.

באשר לשאלה אם תמר ונדב עשויים לשאת באחריות אישית – העניין תלוי בתחום המשפטי של עילת התביעה. אם מדובר בטענות במישור דיני החוזים, יש לבחון האם פעולת האורגנים נעשתה בתחום הרשאתם, בחריגה מהרשאה או במצב שליחות נסתרת. בענייננו, נראה כי תמר ונדב פעלו בתחום הרשאה שקיבלו מהחברה (אין אינדיקציות אחרות, במיוחד לאור היותם מנכ"לית וסמנכ"ל שיווק, ובראי ס' 3 לחוק השליחות). בהתאם, ס' 54(א) לחוק מפנה לדין הכללי, כאשר הדין הרלוונטי מופיע בחוק השליחות ולפיו פעולת השלוח מחייבת ומזכה את השולח ולכן השלוח, בענייננו תמר ונדב, יוצאים מהתמונה ולא ניתן לחייבם באופן אישי בעילה חוזית (שוב, תחת ההנחה שההתקשרות החוזית היא פעולה שהייתה בתחום הרשאתם). עם זאת, בפס"ד פנידר חברה להשקעות נ' קסטרו נקבע כי אמנם לא ניתן לחייב אורגן בעילה חוזית, אך ניתן לחייבו בעילה של ניהול מו"מ בחוסר תו"ל (ס' 12 לחוה"ח) בשל הרכיב של היעדר התו"ל המצוי בעילה זו, ובמחינה זו יתכן שחברות השיווק יוכלו לתבוע גם באופן אישי את תמר ונדב בעילה של ניהול מו"מ בחוסר תו"ל.

אם מדובר בטענות במישור דיני הנזיקין (למשל עוולת הרשלנות בטענה שייצור בגדים בתנאים שהדיעה הציבורית עליהם כיום היא כל כך שלילית מהווה רשלנות בפני עצמה) – כמובן שניתן לחייב את החברה עצמה בגין רשלנות האורגנים שלה (ס' 53 לחוק), וכן, את האורגן עצמו (ס' 54(א)) כאשר בפס"ד בריטיש קנדיאן בילדרס נ. אורן נקבע שכאשר מוכיחים את יסודות העוולה באורגן עצמו, ניתן לחייב את האורגן אישית, והוא חב ביחד ולחוד עם החברה.

אם מדובר באחריות פלילית (למשל תרמית או הונאה שמכוחן ניתן לפסוק גם פיצוי לקורבן) – כמובן שניתן להטיל אחריות אישית על תמר ונדב (שביצעו לכאורה את התרמית או ההונאה מתוך מחשבה פלילית כאשר נתון שהם ידעו שהם משקרים לחברות השיווק), וכן, ניתן להטיל על התאגיד אחריות פלילית (כאשר העונש לא יכול להיות מאסר כמובן) בהתאם להלכות בעניין חברת נמלי ישראל נ' מ"י ובעניין חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מ"י וס' 23(א) לחוק העונשין שעיגן זאת חוקית בהמשך. כאשר ע"פ התנאים שנקבעו בחוק נראה שניתן יהיה לייחס אחריות פלילית של האורגן בענייננו לחברה מאחר שמדובר באורן בכיר (מנכ"ל) כך שמתמלאות הדרישות מבחינה היררכית ו-פונקציונלית ומדובר בעבירה פלילת חמורה למדי ולא במשהו פעוט (נסיבות העניין).

ג. באופן עקרוני, בנק לאומי בתור נושה של החברה נחשב לחיצוני לחברה ולכן הוא יוכל לתבוע את הדירקטורים מכוח תורת האורגנים בתביעות אזרחיות שלא מחוק החברות (למשל לתבוע את הדיר' שהובילו ברשלנותם באופן קבלת ההחלטות לחדלות פירעון ומכאן לנזקי הבנק), ולא מכוח חובות התנהגות של נושאי משרה. עם זאת, מאחר שנתון שבנק לאומי עזר לממן את פעילות החברה בהלוואות גדולות וכעת היא בחדלות פירעון, יתכן שניתן לייחס לו מעמד של מי שפועל בנעלי החברה ואז הוא יוכל גם לתבוע את הדיר' בגין הפרה של חובת הזהירות (ח"ז, מכוח ס' 252-253 לחוק וכאמור בס' 35-36 לפקנ"ז), ולטעון כי אלו הפרו את ח"ז כאשר אישרו את פעולת תמר ונדב מבלי לשאול שאלות נוספות או לבקש נתונים על הסחורה. וזאת, שעה שמדובר ברכישת סחורה רבה בתחום פעילות חדש לחברה. יצוין כי ס' 252 לחוק מבהיר כי מתקיימת לגבי דיר' של חברה חובת זהירות מושגית וכמובן שחלה בענייננו גם ח"ז קונקרטית. בהמשך לכך, הבנק יטען שהדיר' לא פעלו כדיר' סביר כנדרש בס' 253 כאשר לא בדקו כל מידע על העסקה שאישרו ובוודאי שלא נקטו אמצעים סבירים לקבלת מידע הנוגע לכדאיות העסקית של רכישת הסחורה דנן. ובהתאם לניתוח בפס"ד בוכבינדר נ. מפרק בנק צפון אמריקה – הנזק של הבנק הוא כמובן אי פירעון הלוואותיו, והוא יטען לקיומו של קש"ס בין התרשלות הדיר' באישור עסקת סחורת ריהוט הגן לבין הנזק מאחר שאלמלא עסקה גדולה וכושלת זו החברה לא הייתה נכנסת לחדלות פירעון (קש"ס עובדתי) והדיר' יכולים וצריכים היו לצפות זאת (קש"ס משפטי). הדירקטורים יטענו כי אין קש"ס משפטי בשל גורם זר מתערב שהם תמר ונדב, משום שהם לא יודעים שתמר ונדב חותמים על עסקת רכש של סחורה פגומה ובאיכות ירודה, אך בהתאם להלכה בעניין בוכבינדר נראה שלא תתקבל טענה זו. עוד יטענו הדיר', להגנה של כלל השק"ד העסקי (פס"ד מטרת מיזוג חברות נ. אולטרא שייפ מדיקל) אך לא נראה שמתקיימים כל התנאים המצטברים שנקבעו בפסיקה כאשר אף אם הדיר' היו במצב של היעדר ניגוד-עניינים ותמי לב לגבי העסקה דנן, נראה שלא מתקיים התנאי לפיו על ההחלטה להיות מיודעת (לאחר דיון ועיון בנתונים ובשיקולים הרלוונטיים). עם זאת, לא נראה שהדיר' חרגו מסמכותם כאשר כיום טושטשה האבחנה בין חריגה ממטרות החברה לבין חריגה מהרשאה ואין אינדקציה לחריגה כלשהיא לטעמי שעה שהתקנון גם קובע כאחת ממטרות החברה "כל מטרה חוקית".

ד. מאחר שארבעת הדירקטורים שאישרו באופן רשלני עסקה כושלת (כמנותח למעלה) הם גם בעלי המניות בחברה, נושי החברה יכולים לדעתי לפעול כלפיהם בטענה להרמת מסך בשל שימוש באשיות המשפטית הנפרדת באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת הפירעון של החברה (ס' 6(א)(1)(ב) לחוק) – וכך ביהמ"ש רשאי לייחס את חובות החברה לבעלי המניות ולהטיל עליהם את החובה לשאת באופן אישי בחובות החברה.

בנוסף, ולאור שהעובדה שבעלי המניות הם גם נושאי משרה כאמור, ניתן יהיה לטעון כי מתקיימים התנאים שנדרשו בפס"ד ישראל בן אבו נ. דלתות חמדיה, כאשר יטען כי בעלי המניות בענייננו פעלו ב: חוסר תו"ל (ניתן לראות בכך שלא שאלו דבר עצימת עיניים חסרת תו"ל, עניין המובהר בס' 6(א)(2)), במימון דק (נתון שנטלו הלוואות גבוהות מהבנק), והמדובר בחברה משפחתית (בענייננו, בסה"כ שני זוגות נשואים). לבסוף, ניתן אף לטעון להרמת מסך לפי ס' 373 לפק' החברות המהווה דרך פרוצדוראלית מהירה לתביעת נושאי משרה (שהם גם בעלי המניות) שהפרו ח"ז (פס"ד ד"ר דוד פישר נ' רו"ח צבי יוכמן), אך לדעתי בענייננו אין סממנים למשהו העולה כדי מרמה מאיזהו סוג המצדיק את הפעלת ס' 373.

תשובה 3

א. הנושים צודקים חלקית בטענתם. בפס"ד סולומון בית הלורדים באנגליה פסק שזה לא ממש מרמה כי אחריות מוגבלת, אך לאור הבעייתיות בכל זאת קיימת במצבים מעין אלו, ס' 6(ג) לחוק מאפשר לבצע הדחייה. דהיינו, ינתן תוקף משפטי מסויים להסכם הלוואת הבעלים (והוא לא ייפסל לגמרי כהונאה) אך פירעון הלוואת הבעלים ייעשה רק לאחר פירעון יתר נושי החברה. ע"מ שביה"מש יאשר הדחייה לפי ס' 6(ג) (שהיא צעד דרסטי פחות מהרמת מסך ממש) אם מתקיימים התנאים להרמת מסך לפי ס' 6(א). בענייננו, נושי החברה יטענו כי חלים תנאי ס' 6(א)(1)(א) כאשר משיכת הכספים מקופת החברה לצרכי הימוריו של ירון תוך המשך התנהלות רגילה מול ספקי החברה, היוו שימוש באישיות המשפטית הנפרדת באופן שיש בו כדי להונות או לקפח נושה של החברה. יתרה מכך, הנושים יוכלו לטעון כי עצם המימון הדק שנוצר לחברה עקב המשיכות הרבות של ירון מקימות את זכותם להדחייה לאור פס"ד קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור בו נקבע כי על תאגיד חלה חובה בסיסית להבטיח את יכולתו הכספית לעמוד בפירעון חובותיו על ידי קיום "כרית בטחון", ודי במימון דק כדי להוות עילה להדחייה ובמקרה קיצוני גם להרמת מסך גם אם לא מצטרף לזה שום "דבר מה נוסף" בצורת התנהגות פסולה (כאשר בענייננו משיכת כספים מקופת החברה אף מהווה התנהלות פסולה).

ב. אין חולק כי ליאת ערכה את החוזה בחריגה מהרשאה ובניגוד לס' 55(א). על כן, בהתאם לס' 56(א) לא יהיה לחוזה השכירות תוקף משפטי, אלא אם החברה אישרה אותו בדיעבד (ובעניינו ניתן לטעון כי המשך התנהלות החברה גם לאחר הרחבת החנות מהווה אישור החברה בהתנהגות בדיעבד) או שבעל החנות שהכיר לליאת לא ידע ולא היה עליו לדעת שליאת פועלת מולו בחריגה מהרשאה. בענייננו, נראה כי בהתאם לכלל הידיעה הקונסטרוקטיבית אין לראות בבעל החנות ככזה אשר צריך היה לדעת על החריגה מהרשאה של ליאת כי סמכויותיה נקבעו בחוזה ההעסקה האישי שלה ולא בתקנון העומד לעיונו של בעל החנות (פס"ד צ. בכור נ. ממשל ירושלים).

ג. ע"מ שנושי החברה יוכלו לתבוע אישית את ירון בגין חובות החברה, עליהם לבקש מביהמ"ש הרמת מסך, כאשר לדעתי הם עשויים לטעון למימון דק אשר נפסק כמהווה עילה לפי ס' 6(א)(1)(ב) במקרי קיצון של מימון דק, אך לאור הנתון שהחברה המשיכה להתנהל כרגיל במשך זמן מה מאחר שהכנסותיה כיסו את החזר ההלוואות והתשלום לספקים, לא נראה שמדובר במימון דק קיצוני כזה אשר מצדיק פסיקת הרמת מסך. לחילופין, הנושים יוכלו לטעון כי ראוי לפסוק על הרמת מסך מכוח ס' 6(ב) (הרמת מסך מדומה) כי בנסיבות העניין (שק"ד רחב של ביהמ"ש) בהן חדלות הפירעון נובעת במידה רבה ממשכיתיו של ירון צודק ונכון לייחס לירון את החובות לספקים ולמלווים (פס"ד טישאוור נ מלמן), כאשר מקרה של שיקולי צדק כבענייננו נפסק בעניין החברה להוצאת אינצקלופדיות נ' בנק לאומי.

ד. ככלל, סעיפי פטורים חוזיים מאחריות נושא משרה כלפי החברה הם חוקיים בתנאים. כך, גם הסכם שיפוי במסגרתו החברה מתחייבת לשפות את ליאת בגין כספים שיתבע ממנה צד ג' הוא הסכם חוקי (ס' 260(א)(1)). עם זאת, יודגש כי החברה לא יכולה לפטור את האחריות שעשויה לקום לליאת כלפי אותו צד ג' כמובן, אלא רק להתחייב לשפות אותה אם תקום לה אחריות כזו.

ס' 258(א) לחוק קובע כלל קוגנטי לפיו לא ניתן לתת לנושא משרה בחברה פטור מהפרת חובת אמונים כלפי החברה (מותר לבטח בתנאי החוק), ואילו ס' 259 קובע כי ניתן לתת פטור מראש מאחריות בגין הפרה של ח"ז בהתקיים התנאים: נקבעה הוראה בתקנון שניתן לקבל פטור, לא הייתה כוונה או פזיזות (ס' 263(2)) אלא רק רשלנות, לא הייתה כוונה להפיק רווח אישי שלא כדין (ס' 263(3)).

חלק ב'

2. בהתאם לפס"ד אגד נ' יוסף יעקב, תקנון חברה יוכר ע"י ביהמ"ש כחוזה אחיד בהתקיים 2 תנאים (בנוסף על תנאי ס' 2 לחוק החוזים האחידים שכמובן צריכים להתקיים): 1. חוק החוזים האחידים מגן על צד חלש מול צד חזק, כך שבעניין אגד (אגודה שיתופית ולא חברה בע"מ) ראו בתקנון חוזה אחיד; 2. תקנון של חברה שמניותיה נסחרות בבורסה לעולם אינו אחיד. וזאת, לאור ההנחה ש"אדם הרוכש מניות של תאגיד מסחרי בשוק ההון, ובכך משתתף במיזם כלכלי, אינו נכנס לעיסקה שמסגרתה הוא יחס של "ספק" ו"לקוח". ומכאן, שתקנון של חברה הנסחרת בבורסה לא יכול להיחשב כחוזה אחיד. יצוין כי במקרה בו נקבע שתקנון מהווה חוזה אחיד, ביהמ"ש רשאי לבטל סעיפי תקנון שהוא מוצא אותם בעלי תנאי מקפח (ס' 3 לחוק החוזים האחידים).

3. הבדלים בין חברה לשותפות:

א. שותפות יכולה להתקיים גם מבלי שייסדו אותה מפורשות או אף התכוונו לייסד אותה והיא מתקיימת מתוך מצב נסיבתי כאשר הנסיבות מקיימות את הגדרתה ללא דרישת רישום קונסטיטוטיבי ופומבי. חברה לעומת זאת, קמה רק עם רישומה אצל רשם החברות, קרי קיימת דרישת רישום קונסטיטוטיבי ופומבי.

ב. חברה היא אישיות משפטית נפרדת בעוד שבשותפות מדובר על סטטוס של מספר ישויות משפטיות (השותפים) המהווים יחדיו שותפות, אל לא קיים מסך התאגדות בין השותפות לבין חבריה ואין יישות משפטית נפרדת.

ג. בעוד שחברה רשאית (ובד"כ עושה זאת) להגיל את אחריות בעלי המניות, בשותפות כל השותפים חבים ביחד ולחוד לחובות וזכויות השותפות.

4. בפס"ד חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ. מ"י נקבע שניתן להטיל אחריות פלילית על חברה, כאשר בהמשך זה עוגן בס' 23 לחוק העונשין, על פיו ניתן להטיל אחריות על תאגיד מכוח ס' 22 (אחריות קפידה, עבירות עם חזקה של מחשבה פלילית) כאשר העבירה נעברה ע"י אדם במהלך מילוי תפקידו בתאגיד. וכן, לגבי עבירות המצריכות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות- אם "בנסיבות העניין ולאור תפקידו…יש לראות במעשה שבו עבר את העבירה ובמחשבתו הפלילית או ברשלנותו את מעשהו ומחשבתו או רשלנותו של התאגיד". ע"מ להפעיל מבחן זה בוחנים את התפקיד של מבצע העבירה מבחינה היררכית ו-פונקציונאלית, וכן, את חומרת העבירה (ככל שבכיר יותר ועבירה חמורה יותר תוטל אחריות לתאגיד). בנוסף, ס' 23(ב) בעבירות שנעברו במחדל וחובת העשייה מוטלת במישרין על התאגיד – אין נפקות לעובדה שניתן לייחס את העבירה גם לבעל תפקיד. על תאגיד ניתן להטיל עונשים כספיים בלבד (בפס"ד נמלי ישראל נפסקו שת"צ).