מה הסוגייה המשפטית העיקרית שמתעוררת בפסק דין זה, מה הכריע בית המשפט ומה דעתך על הכרעה זו ?
1. בעניין טקסטיל ריינס נ' רייך ואח', הסוגיה המשפטית העיקרית שמתעוררת היא שאלת העדיפות בזכות הקניינית של רוכשי זכות חכירה במקרקעין הרשומה במנהל מקרקעי ישראל (ולא בטאבו) אשר שילמו את מלוא התמורה וקיבלו את החזקה בנכס, אל מול הזכות של מעקל של המוכר אשר הטיל עיקול הנכס זמן קצר לאחר מכירתו אך לפני שהמכירה נרשמה בפנקסי מנהל מקרקעי ישראל. ביהמ"ש העליון פסק שמאחר העיקול הוטל רק לאחר שמלוא זכויות המוכר בנכס הומחו לקונה – זכות הקונה עדיפה על זו של המעקל והעיקול לא מנע את השלמת הרישום במנהל על שם הקונה. זאת, אף שטרם התקבל אישור של מנהל מקרקעי ישראל, תוך שביהמ"ש קובע שאישור המנהל אינו מהווה תנאי להמחאת הזכות כאמור.
לדעתי, מדובר בהכרעה שיש בה הגינות כלפי רוכשי זכויות חכירה בקרקעות מנהל מקרקעי ישראל, מאחר שהם לא ידעו על חובות המוכר ובשונה מהטאבו אין איזה רישום של הערת אזהרה או משהו דומה שיכל להוות עבור הקונים אינדיקציה אובייקטיבית לבעיות אפשריות. מצד שני, הפסיקה יצרה מצב שבו רוכשים של זכויות שלא רשומות בטאבו נמצאים במצב טוב יותר מכאלו אשר קונים זכויות רשומות (שם העיקול גובר) ויש בכך בעייתיות כי הרישום אמור לחזק את ההגנות על בעלי קניין שהרכש בתו"ל.
2. בעניין שמחה ונעמי לוסטיג נ' נעמי מייזלס, דן ביהמ"ש העליון בשאלת הבעלות בזכויות בנייה בחלקת מקרקעין בין שני צדדים מתחרים: האחת, המשיבה, שהיא הבעלים המקורית של כל חלקת המקרקעין וכעת הבעלים של כמחציתה. ומן הצד השני, המערערים, רוכשי זכות החכירה במחצית החלקה הנוספת שהם רכשו כ-10 שנים עובר להליך מהמשיבה. לאחר רכישת כמחצית החלקה, המערערים ביקשו לנצל את זכויות הבנייה המאפשרות לבנות שני בתים בחלק שרכשו, אך המשיבה טענה כי זכויות הבנייה לא הוסבו כחלק מאותה מכירה ואפשרות זו נחמה מהם.
ביהמ"ש העליון קבע, כי "חכירה לדורות" היא זכות השונה במהותה משכירות רגילה וכאשר היא נעשית לתקופה כה ממושכת (בנסיבות הפס"ד ל-999 שנים ואופצ' לעוד 999 שנים) היא קרובה יותר באופייה לזכות בעלות על פני זכות שכירות. מכאן, וכן מלשון חוזה המכר שכלל את המילים "כדרך בעלים וכאדם העושה בתוך שלו ללא כל הגבלה" – ביהמ"ש גזר והסיק על כוונת הצדדים שהייתה יותר מכירה מהשכרה גרידא ומכאן גם פירש את החוזה הנבחן כמעביר גם את הזכויות למימוש "אחוזי הבנייה".
לדעתי מדובר בהכרעה שעשתה צדק עם החוכרים לדורות כי ברור שהסכמי חכירה ארוכים מאוד עם מנהל מקרקעי ישראל נתפסים ע"י הציבור והמשפט הישראלי כזכויות המקנות משהו שיותר דומה לבעלות מזכות שימוש גרידא. כך לדומה, המדינה אף עשתה בשנים האחרונות מבצעים של העברת דירות של חוכרים לדורות מהמנהל לבעלות קניינית מלאה בטאבו ללא הוספת תמורה מצד החוכרים שהפכו לבעלים.
3. בעניין עמוס נחשון נ' יהודה נחשון ואח', הסוגיה המשפטית העיקרית שמתעוררת נוגעת לפרשנות המשפטית שראוי להעניק לס' 8(ב) לחוק הירושה, אשר מייצר הסדר בטלות "אוטומטי" לגבי מתנה שמקנה אדם לאחר במהלך חייו כשהמתנה תועבר רק לאחר מותו של הנותן (להלן "מתנה מחמת מיתה"). באותו עניין, ביהמ"ש העליון בחן האם תנאים בהסכם מתנה לפיהם מקבל המתנה מוגבל מלהעביר זכויותיו במתנה לאחר, עד למותו של נותן המתנה – מקימות עילה לראות בהסכם המתנה משום "מתנה מחמת מיתה" שדינה בטלות בהתאם לס' 8(ב) וביהמ"ש לא יכבדה ולא יאכפה, אם לאו. סוגיה משפטית נוספת בה עסק פס"ד היא האם המתנה שניתנה בענייננו מהווה "מתנה גמורה" אשר לא ניתנת לביטול (בהתאם להוראות חוק המתנה), או שמא מדובר בהתחייבות ליתן מתנה שאותה יכול נותן ההתחייבות לבטל (אם טרם ניתנה).
ביהמ"ש העליון קבע כי הפרשנות הראויה לס' 8(ב) לחוק הירושה מחייבת שלא להעניק תוקף משפטי להסכם מתנה שבמסגרתו המתנה משתכללת רק אם מותו של נותן המתנה. הסדר כזה נדרש שייעשה בצוואה כדין בהתאם לחוק הירושה, כאשר הסדר כזה משמר ל"נותן המתנה" את האפשרות לחזור בו מהנתינה עד למותו. עם זאת, נפסק כי לאור ההגבלה המשמעותית של ההסדר שבס' 8(ב) על חופש החוזים של הפרט – יש לפרשה באופן מצמצם ולהחילה רק במקרים בהם ברור באופן מובהק שכוונת הצדדים הייתה להעביר את המתנה רק לאחר מות הנותן. הובהר, כי במקרים בהם המתנה מועברת למקבל לאלתר, וההתייחסות למות הנותן נוגעת רק להגבלות מסוימות של השימוש במתנה – יש לפרש את ס' 8(ב) בצמצום ולהעניק להסכם המתנה תוקף משפטי. בנסיבות הפס"ד דנן, נקבע כי קיימות ראיות כבדות משקל לכך שכוונת הצדדים הייתה על הענקת המתנה לאלתר, ובהתאם, נקבע כי אין להחיל את ס' 8(ב) וכן כי מדובר מ"מתנה גמורה" לעניין חוק המתנה ממנה נותן המתנה לא יכול לחזור בו.
לדעתי מדובר בהכרעה נכונה מבחינה משפטית פורמלית אבל היא קצת קשה מבחינה הומאנית כי ברור בנסיבות המקרה שהמנוח התחרט על הענקת המתנה לפני מותו, ומאחר שהוא השאיר לעצמו הרבה הגבלות שימוש בנכס עד לאחר שימות (הוא נשאר זכאי להשתמש בנכס ואף לשכ"ד ממנו עד מותו) נראה שהצדק המהותי יותר הוא לא לכבד את הסכם המתנה ביניהם.