תשובה 1
יש לבחון האם משרד החינוך חב בחובת זהירות כלפי דינה הן ע"פ המודל של השופט ברק (פס"ד ועקנין) הכולל את חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית, והן ע"פ המודל של הנשיא שמגר (פס"ד לוי ושתיל). יצוין, כי קיימת בשנים האחרונות מגמה בפסיקת ביהמ"ש העליון לבחון תחילה את ההפרה של חובת הזהירות (ההתרשלות) ורק לאחר מכן את יסוד החובה עצמו, אך ככל הפסיקה עדיין מעדיפה את הסדר הרגיל שבו בודקים את יסוד החובה-הפרה-נזק-קש"ס.
מבחינת המודל של השופט ברק (ועקנין) –
בוחנים תחילה האם יש להטיל חובת זהירות מושגית (חובה עקרונית המוטלת על המזיק). בענייננו, נבחן האם למשרד החינוך קיימת חובת זהירות כללית כלפי הסיכון שיווצר נזק גופני לתלמיד תיכון, וכמובן שהתשובה היא חיובית. מתקיימת צפיות טכנית כאשר משרד החינוך (או לכל הפחות יוסף ומרים המקימים אחריות שילוחית של משרד החינוך) יכלו לצפות את הנזק שנגרם לדינה כתוצאה מקיום הטיול, וכן, מתקיימת צפיות נורמטיבית כאשר יש להטיל על משרד החינוך אחריות לתלמידיו במקרים אלו משיקולי מדיניות כך שהמשרד יימנע אותם בעתיד. יצוין, כי על משרד החינוך, באופן כללי, כחלק מרשויות המדינה שנותנות שירות לאזרח, מוטלת חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים ע"מ למנוע קיומו של סיכון לפגיעה פיזית או נפשית בתלמידי משרד החינוך, בוודאי במהלך פעילויות של ביה"ס התיכון החוסות תחת המטרייה של פעילויות משרד החינוך.
בהמשך לכך, בוחנים האם יש להטיל חובת זהירות קונקרטית (חובה במקרה הספציפי הנידון). בענייננו, יש להשיב בחיוב לדעתי, לשאלה האם ביחס לדינה בנסיבות המקרה שבענייננו קיימת חובת זהירות למשרד החינוך. מתקיימת צפיות טכנית לגבי העובדה שעשוי להיגרם לתלמיד נזק גוף כתוצאה מטיול בנחל במדבר בשעה שיורד גשם, ומתקיימת צפיות נורמטיבית כאשר ראוי להטיל חובת זהירות על משרד החינוך כלפי תלמידי תיכון שיוצאים לטיול, זאת במיוחד כאשר הם יוצאים לנחל במדבר המהווה פעילות מסוכנת במידת מה בפני עצמה. אם כן , גם באופן ספציפי, בנסיבות המקרה שלפנינו, מוטלת על משרד החינוך האחריות והחובה לנקוט באמצעי זהירות ע"מ למנוע קיומו של הסיכון שנוצר כתוצאה מהשיטפון. בעניין זה, ראשית ניתן לטעון כי משרד החינוך לא נקט אמצעים מספקים בדמות נהלים, רגולציה מחמירה, והוראות בטיחות למורי התיכון אשר היו מונעים ממרים ויוסף לקיים את הטיול שלגביו גם כך הם שקלו בכובד ראש אם לקיימו (זה יסוד ההפרה).
כל זאת, כאשר ייטען כי טיול באפיק נחל מדברי כאשר יש חשש (אפילו אם קטן) לקיומו של שיטפון מהווה סיכון בלתי סביר שיש לנקוט באמצעי זהירות ע"מ למנועו (בשונה מסיכון סביר שהוא חלק מסיכוני היום-יום כדוגמת רצפה חלקה בעת רחצה בבית מרחץ – דוגמתו של השופט ברק בפס"ד ועקנין אשר השווה סיכון זה לסיכון של קפיצת ראש במים רדודים שהוא כבר סיכון בלתי סביר). דהיינו, מדובר בסיכון צפוי שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה (במיוחד כשמדובר בבני נוער).
בנוסף לכך, כאמור, ניתן להטיל אחריות שילוחית על משרד החינוך בשל מעשיהם וחובות הזהירות החלות על יוסף ומרים, כאשר למדינה (ומשרד החינוך כחלק ממנה) יש אחריות על פעולות עובדיה. יתרה מכך, ס' 7א(א) לפקנ"ז קובע כי לא תוגש תביעה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו כעובד ציבור המקים אחריות בנזיקין ו-ס' 7א(ב) קובע כי אין הדבר גורע מאחריות המדינה כלפי הניזוק מכוח ס' 13-14 לפק' (פס"ד מ"י נ' סוהן). על כן, ניתן להטיל על משרד החינוך את חובות הזהירות שיש להטיל על יוסף ומרים כפי שיפורט להלן: ניתן לטעון כי ליוסף קמה חובת זהירות מושגית כלפי תלמידי הטיול בהיותו האחראי על ארגון הטיול, כאשר ברור שצריך להטיל על מארגן טיול חובת זהירות כלפי משתתפי הטיול ויש לדרוש ממארגן הטיול את החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים ע"מ למנוע נזק למשתתפי הטיול, שעה שקמה לו בוודאי צפיות נורמטיבית וקונקרטית לנזק הפוטנציאלי. כך למשל, אם ליוסף ומרים היה מאוד מאוד חשוב לא לבטל את הטיול (בשל אילוצים שונים שפורטו באירוע) הם יכלו לנקוט אמצעי זהירות לאור התחזית שנתן השירות המטואורולוגי ולשנות את מסלול הטיול למסלול פחות אתגרי ומסוכן, או אף להעביר את הפעילות למבנה כלשהוא. גם מבחינת חובת הזהירות הקונקרטית של יוסף, יש לטעון כי בנסיבות המקרה שלנו, כאשר יוסך הוא מורה ותיק, מדריך טיולים, האמון על ארגון הטיול – מתקיימת אצלו צפיות נורמטיבית וקונקרטית, והיה עליו לנקוט באמצעי זהירות סבירים רבים יותר כמפורט לאור האזהרה של השירות המטואורולוגי, וזאת אף אם האזהרה של השירות לא הייתה נחרצת וחד משמעית (בראי העובדה שנציג השירות המטואורולוגי דווקא ציין בפני יוסף שהוא לא היה לוקח את ילדיו לטיול במועד הרלוונטי). כן, ניתן לבצע ניתוח דומה גם לגבי חובת הזהירות של מרים, כאשר בהיותה מנהלת ביה"ס התיכון חלה עליה חובת זהירות מושגית כלפי כלל תלמידיה וחובת זהירות קונקריטית בענייננו שעה שהיא הייתה מעורבת ומיודעת בהחלטות של יוסף ונטלה חלק פעיל בארגון הטיול המסוכן, ולכן גם לגבי מתקיימת ללא ספק צפיות רומטביית וקונקרטית. באופן זה, ניתן לייחס את חובת הזהירות שקמה ליוסף ולמרים אל משרד החינוך שהוא מעסיקם והם למעשה פועלים מטעמו.
מבחינת המודל של השופט שמגר (פס"ד לוי ושתיל) – יש להטיל על משרד החינוך חו"ז קונקרטית (בהתאם לניתוח לעיל) כאשר כאמור מתקיימת צפיות טכנית. בנוסף, מתקיימת צפיות נורמטיבית של משרד החינוך כלפי התלמידים גם כחלק מיחסי שכנות וקרבה משפטיים בהם תלמידי תיכון נמצאים תחת אחריות משרד החינוך האמון על חינוכם, והן מכוח חובה כללית להימנע מלהזיק. מבחינת יחסי שכנות וקרבה משפטית ייטען כי תחום הפעולה הוא פעילות תלמידים תחת חסות משרד החינוך, כי מדובר במעשה אקטיבי כאשר יוסף ומרים החליטו אקטיבית להוציא את הטיול וכיוצ"ב.
ההתייעצויות שקיימו יוסף ומרים מעידות על שק"ד וכי הם לא פעלו בפזיזות, מאידך נראה כי היו להם חלופות רבות כדומת העברת הפעילות למבנה אשר היו מהוות אמצעי זהירות יעיל ואפקטיבי.
תשובה 2
ע"מ לבחון האם השירות המטואורולוגי הפר את חו"ז שלו כלפי דינה, יש לבחון האם את סבירות התנהגותו של נציג השירות המטואורולוגי בשיחתו עם יוסף, כאשר המונח "סבירות" הוא מונח אובייקטיבי הנמדד ע"פ הקריטריון של "אדם סביר" ולא המזיק הספציפי עצמו (הנשיא ברק בפס"ד חמד). דהיינו, כדבריו של הש' ברק "השאלה הינה כיצד היה האדם הסביר הנתון במצבו של המזיק מתנהג בעת המעשה" (להבדיל מחוכמה בדיעבד), וכן, ש"סבירות משמעותה איזון ראוי בין הערכים והאינטרסים הבאים בחשבון" (פס"ד פרוסט).
יצוין כי גם פה מתקיימת אחריות שילוחית של השירות המטואורולוגי מתוך מעשיו של נציגה בהתאם לניתוח האחריות השילוחית שנדון בשאלה 1.
בחינת סבירות זו נעשית בפסיקה ע"פ נוסחת HAND האמריקאית הקובעת כי התנהגות השירות המטואורולוגי תוגדר כרשלנית כאשר השירות יכול היה למנוע את הנזק בעלות הנמוכה יותר מתוחלת הנזק (בעת מעשה המזיק). בענייננו, לטעמי, יש לקבוע כי ע"פ נוסחת HAND השירות המטואורולוגי לא הפר את חו"ז שלו ולא התרשל. זאת, מאחר שעלות מניעת הסיכון (B בנוסחה) הייתה גבוהה יותר מתוחלת הנזק (PXL בנוסחה). זאת, משום שהעלות של מניעת הנזק היא העלות ממקרה בו שהשירות היה קובע ומפציר ביוסף שהוא לא רשאי ושזה מאוד מסוכן לצאת לטיול. העלות של התנהגות כזו היא הפחתת הפעילות של מטיילים (אם מסתכלים על ההתנהלות הזו בראי של מדיניות כללית של השירות המטואורולגי) אשר עשויה להוביל להרתעת יתר מפני קיום טיולים וביטול טיולים רבים בעלי ערך חברתי רב רק מתוך חשש קל שבקלים שעשוי להיות יהיה מזג אויר לא נוח (הש' שמגר בפס"ד גרובנר אשר התייחס גם לערך החברתי שיש להתנהגות, כאשר עדיף שגנים ציבוריים לא ייסגרו כליל בשל עלויות מניעת נזק והאיזון הראוי הוא לא להטיל אחריות על העירייה). לעומת זאת, תוחלת הנזק בעת התייעצות יוסף עם השירות המטואורולוגי נראית לטעמי כתוחלת לא גבוהה במיוחד, כאשר אמנם הנזק שאירע הוא גבוה מאוד (L בנוסחה) בדמות הנזק הגופני החמור שאירע לדינה, אך תוחלת הנזק הייתה נמוכה מאוד שעה שמדובר בחודש אפריל, בתלמידי תיכון בוגרים יחסית ושהתחזית אמנם צפתה גשמים אך לא בסדר הגודל התקיימו בפועל. כך, גם בעניין קיבוץ מלכיה נ' מ"י קבע הש' ברק כי יש לערוך איזון בין האינטרס של הפרט הניזוק לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זאת על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. לטעמי, בענייננו, האינטרס הציבורי הוא שהשירות המטואורולוגי ייתן תמונה אובייקטיבית של תחזית מזג האויר (וכך נראה שעשה נציגו) ואילו הגורמים השונים במדינה ישתמשו במידע אובייקטיבי זה וייטלו אחריות על מעשיהם. דהיינו, לטעמי יש להטיל אחריות על משרד החינוך שבחר תחת המידע האובייקטיבי שקיבל מהשירות המטואורולוגי לקיים את הטיול, אך אין להטיל אחריות על השירות המטואורולוגי (אשר ייתכן ולא דייק בתחזיתו, אך גם הבהיר בשיחתו עם יוסף שאין זה מדע מדוייק וכי "הוא לא היה לוקח את ילדיו" תחת תחזית זו), שאז השירות המטואורולוגי ייאלץ להחמיר בהמלוצתיו וייפגע באינטרס הציבורי של קיום פעילויות וטיולים בטבע כי פעילויות רבות אשר עשויות יהיו להתקיים בצורה סבירה יבוטלו אך בשל תחזיותיו המחמירות של השירות. על כן, לטעמי יש להכריע שעל פי נוסחת HAND לא הופרה חו"ז. מאידך, דינה עשויה לטעון שהעלות של הרתעת יתר מפני טיולים מתגמדת אל מול הנזק הפיזי בפועל ונכותה לכל החיים, ולכן יש לראות בתוחלת הנזק ככזו שעולה על עלות מניעתו. לצד זאת, אין להסתמך אך ורק על נוסחת HAND ויש לכלול שיקולים של צדק הוגנות ומוסריות (ברק בפס"ד חמד), כאשר לדעת הש' ריבלין בעניין חמד, נוסחת HAND יכולה לשקף גם שיקולים אלו כאשר ביהמ"ש הוא שיוצק תוכן לנוסחה, וכך לטעמי אני עשיתי בניתוח לעיל.
לבסוף יצוין, כי אמנם החזאי התייחס לילדיו הקטנים כאשר ציין שלא היה לוקח אותם ואמר גם ששטפונות באפריל הן תופעה נדירה, אך מאידך ציין גם ששיטפונות זו תופעה בלתי צפויה, קרי בכל זאת עשויה להתרחש,. מבחינה זו, החזאי שיקף את התחזית בצורה אובייקטיבית ונטולת עמדה, כאשר לטעמי השירות המטואורולוגי אמון על מתן מידע ולא על הכרעת החלטות כדוגמת האם לקיים טיול או לא.
תשובה 3
נראה שטענתה של דינה כלפי משרד החינוך בהקשר זה, היא לס' 41 לפקנ"ז המעביר את נטל הראייה (הכולל את נטל ההוכחה, נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) בתביעה נזיקית מהתובע אל הנתבע בהתקיים תנאי הסעיף. קרי, אם דינה תשכנע את ביהמ"ש שתנאי ס' 41 התקיימו, אז ביהמ"A ייצא מנק' הנחה שמשרד החינוך התרשל וכעת הנטל להוכיח שהוא לא התרשל ירבוץ על משרד החינוך (פס"ד שטרנברג נ' ד"ר צ'יצ'יק). בהתאם לס' זה, על דינה להוכיח 3 רכיבים: 1. אי ידיעה או חוסר יכול לדעת כיצד נגרם הנזק – לאור הנתון כי דינה איבדה את ההכרה ולא זכרה בדיוק את שאירע נראה כי מתקיים. יצוין כי ס' 41 לא מהווה מפלט לכ מקרה של תובע עם גרסאות שונות ועמומות (פס"ד אבו ג'ומעה ופס"ד אמין פואד אלעבד) אך אין זה המקרה בענייננו כאשר דינה נראית כאמינה ולא הציגה גרסאות על דברים שהיא לא זוכרת; 2. הנזק נגרם ע"י נכס שהיה בשליטה מלאה של המזיק – מחד דינה תטען כי מדובר בהגרה רחבה למונח "נכס" (פס"ד רז בו השופט שמגר יתייחס לכל מוסד ביה"ח כאל נכס) ועל כן ניתן לראות באוטובוסים שהובילו את התלמידים ואף במורים המשגיחים משום נכס. מאידך, משרד החינוך ייטען כי בשונה מעניין רז אין מדובר בכל נכס או אמצעים פיזים הקשורים לנזק אלא בש\יטפון בתוך אתר טבע ולכן יסוד זה של ס' 41 לא מתקיים. עוד יטען משרד החינוך כי בוודאי שאין לו שליטה על שיטפון טבעי המתרחש באפיק נחל, אך דינה תטען כי השליטה לא צריכה להיות בשיטפון אלא בנכס שהוא המורים המשגיחים ואמצעי הטיול (כדוגמת האוטובוסים, המימיות, אמצעי מיגון וכו') ועל דברים אלו הייתה למשרד החינוך שליטה. כמו כן, בהתאם לפס"ד ישראליפט אין צורך שהשליטה בנכס תהיה גמורה ומוחלטת, אלא יש לבחון במבחן משפטי גמיש האם לנתבע יש זיקה מיוחדת לנכס במובן זה של מבחן ענייני-מעשי הבוחן האם זיקת הנתבע לנכס מעידה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את הנזק. בענייננו, דינה תטען כי למשרד החינוך בהחלט יש זיקה רבה למורים המשגיחים, לאוטובוסים, וליתר האמצעים ששימשו בטיול ולכן מתקיימת למשרד החינוך זיקה מספקת המקימה לו "שליטה אפקטיבית" במורים המפקחים, כך שמתקיים יסוד ההנכס שבשליטתו; 3. על דינה לשכנע את ביהמ"ש כי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – דינה תטען כי ךאור ניסיון החיים, סביר יותר להניח שהשיחה של יוסף עם השירות המטואורולוגי ויתר נסיבות המקרה מתיישבות עם המסקנה שמשרד החינוך (באמתצעות שלוחיו) לא נקט בז\הירות סבירה מאשר שהוא נקט בה. תנאי זה נבחן בתמונה כללית וללא כניסה לנסיבות הפרטניות של המקרה הקונקרטי וללא הוכחת הנסיבות והראיות עצמן (פס"ד ישראליפיט מפי הש' מצא ופס"ד שטרנברג מפי הש' ריבלין). בהתאם דינה תטען כי קיימת הסתברות כללית לקיומה של רשלנות, כאשר העובדה שתחזית מזג האויר לא הייתה בהירה והנזק שאירע כפי שאירע בהחלט מספקים ע"מ לטעון להסתברות כללית זו, ולכן ראוי להחיל את ס' 41 ולהעביר את נטל הראייה אל משרד החינוך להוכיח שלא התרשל. ומבחינה זו, הוכחת השיחה עם השירות המטואורולוגי והוחכת הנכות הצמיתה הינן ראיות מספיקות לשימוש להוכחת ס' 41, אף אם אין הן ראיות מספיקות להוכחת ההתרשלות עצמה (הש' ריבלין בפס"ד אלעבד). דהיינו, אף אם מדובר בראיות כלליות או סטטיסטיות שמעידות רק על הסתברות לקיומה שדל התרשלות ולא על התרשלות במקרה הקונקרטי, אלו ראיות מספיקות לעניין תחולת ס' 41 (פס"ד חסונה). מאידך, משרד החינוך יטען כי בהתאם לפס"ד צלאח יש לנקוט בזהירות בבחינת התנאי ה-3 של ס' 41 ובמקרה זה אין לטעון שמבחינה כללית או סטטיסטית, הנסיבות על פניהן מעידות שעשויה להיות התרשלות, כך שיש להותיר את נטל הראייה על התובעת.
