Skip to content Skip to footer

דיני נזיקין – חובת הזהירות הקונקרטית

מוזמנים להשאיר פרטים ולקבל הצעת מחיר פה

חובת הזהירות היא אחד מיסודות עוולת הרשלנות (ס' 35-36 לפקנ"ז) שנידון הכי הרבה בבתי המשפט. במסגרת יסוד חובת הזהירות, ע"מ להטיל על מזיק אחריות נזיקית בגין עוולת הרשלנות יש להוכיח שקמה לו חובה זהירות כלפי הניזוק, קרי, שהמזיק חייב היה לנקוט באמצעי זהירות סבירים בכדי למנוע את התרחשות הנזק נשיתן היה לצפות אותו.

בשונה מהמודל המסורתי שפיתח כבוד הש' א' ברק בעניין ועקנין1, בעניין מ"י נ' לוי2 כבוד הנשיא דאז שמגר, סבר שאין באמת צורך בקיומה של חובת זהירות מושגית, ובמקום זאת נתן משקל כבד יותר לשיקולי מדיניות של הכוונת התנהגות. בהתאם, הוא הציע מודל דומה לבחינת קיומה של חובת זהירות, אשר זונח את הצורך להוכיח חובת זהירות מושגית ומוסיף לשיקולי המדיניות בחינה של יחסי שכנות רעיוניים בין המזיק לניזוק. כיום ההלכה היא שבתי המשפט יכולים להפעיל את אחד המודלים כפי שהם מוצאים לנכון.

לאור אלו, ע"מ לבחון האם מתקיימת חובת זהירות לפי המודל של שמגר יש לבחון חובת זהירות קונקרטית בלבד ע"פ המודל המשולש, פי שאנתח להלן על המקרה שבענייננו:

חובת זהירות קונקרטית –

1. צפיות טכנית – האם מיכל יכלה (ניתן היה) לצפות את קרות הנזק למטבח והסלון של רותי?

מחד, רותי תטען כי לאור ההתרעות של המשטרה מפני מכת פריצות, והבקשות שלה ממיכל לתקן את גדר החצר – מיכל יכלה לצפות שחוסר המיגון של ביתה שחולק קיר משותף עם הבית של רותי יכול להוביל גם לנזקים לבית של רותי. מאידך, מיכל תטען כי לאור העדות של השוטר לפיה מקרים בהם גנב עובר מבית אחד לצמוד לא הם מאוד נדירים, היא באמת ובתמים לא יכלה לצפות שחוסר מיגון מספק של הבית שלה יסב נזק לבית שכן. בהנחה שיוכרע כי מיכל יכלה לצפות את הנזק של רותי יש לעבור לבחון צפיות נורמטיבית.

2. צפיות נורמטיבית – במסגרת הצפיות הנורמטיבית במודל של כבוד הש' שמגר בודקים תחילה האם התקיימו יחסי שכנות בין הצדדים, ואם התשובה חיובית בוחנים גם שיקולי מדיניות רוחביים יותר. כמובן שהביטוי "יחסי שכנות" לא מתייחס בהכרח לשכנות פיזית הלכה למעשה כבענייננו, אלא לכל יחסי שכנות רעיוניים, כדוגמת יחסי רופא-מטופל, ספק-לקוח, עובד-מעביד וכיוצ"ב.

בחינת יחסי שכנות וקרבה – אמנם כאמור בענייננו הצדדים הן כנות בבתיהם הלכה למעשה. עם זאת, דווקא לא מדובר ביחסי קרבה קלאסיים שהם יותר ברורים לגביה קיומה של אחריות מכוח קירבה כדוגמת יחסי מטפל-מטופל. על כן, ראוי לבחון בדקדוק את הקריטריונים לקביעת שכנות כפי שפותחו בפסיקה:

1) תחום הפעולה שבה מדובר – אנו עוסקים בתחום של מיגון הבית מפני מזיקים. לטעמי, מדובר בנושא שלא ראוי לפרוש את היקף האחריות בגינו גם על בתים שכנים של בעל הנכס. שהרי, מבחינת התפיסות החברתיות שלנו, אין כל ציפייה של אנשים שהשכן שלהם יהיה אחראי למגן את ביתו ע"מ להגן מפני נזקים גם על בתי השכנים. כבעל נכס, החברה נוהגת להטיל אחריות על מפגעים שקורים בשטח הנכס או כתוצאה משימוש בו. הטלת אחריות על בעל נכס מקרקעין בגין העובדה ששטחו שימש דרך מעבר לפריצה לבית אחר נראית כחריגה מהיקף האחריות שראוי להטיל על בעל נכס מקרקעין. עם זאת, רותי תטען כי הפרצה ששימשה למעבר בין הבתים נוצרה בשל אחריותה של מיכל ומיכל אף התבקשה לתקן זאת, ועל כן יש להטיל עליה אחריות כפי שניתן אולי היה להטיל עליה אחריות אף אם הפירצה בגדר הייתה קורת באשמתה של מיכל בגדר החיצונית לביתה של רות. קרי, שיחסי הקירבה ביניהן לא נוצרו מעצם שכנות הבתים אלא מהעובדה שמיכל יצרה באחריותה פירצה בגדר הבית של רותי. במקרה כזה, לטעמי, קל יותר להטיל על מיכל אחריות בהיבט של יחסי קרבה, כאשר תחום הפעולה שבה מדובר כעת הוא תיקן נזקי רכוש ומיגון של ניזוק בגין נזקים שבאחריות מיכל.

2) האם מדובר במעשה אקטיבי או מחדל – בענייננו הטענות כלפי מיכל הן מחדליות, שהרי הטענה היא שהיא לא מיגנה את ביתה כראוי, או לחילופין, לא תיקנה את הפירצה בגדר ביתה של רותי. מבחינה זו, הנטייה להטיל אחריות בגין יחסי קרבה תהיה נמוכה יותר.

3) האם הנזק נגרם ע"י אדם אחר ולא ע"י הנתבע – הנזק נגרם בשל התנהגותו של הפורץ. ויתרה מכך, גם הפירצה שבה השתמש הפורץ למעבר לביתה של רותי נגרמה בשל התנהגותו של הגנן של מיכל ולא בגין מעשי מיכל עצמה. גם בהיבט הזה תהיה נטייה שלא להטיל אחריות על מיכל בשל יחסי קרבה. עם זאת, רותי תטען כי חל החריג לכלל הזה כאשר למיכל יש אחריות ושליטה לגבי עבודות הגנן שהיא שכרה, וכן, יש לה (או אמורה להיות לה) שליטה על הנעשה בשטח ביתה ולכן יש לטעון כי יש לה שליטה גם על מעבר הפורץ משטח ביתה לשטחה של רותי.

4) – גם בהיבט זה מאחר שמדובר בנזק כלכלי טהור הנטייה תהיה שלא להיטל אחריות בהיבט של יחסי קרבה. זאת, מאחר שהפגיעה באינטרס במקרה של נזקי גוף היא כבדה וחמורה יותר מנזקי רכוש.

בנוסף לאלו, קיימים קריטריונים נוספים לבדיקת יחסי שכנות:

– האם יכול המזיק לזהות את הניזוק המסוים כחשוף לסיכון כתוצאה מהתנהגותו – רותי תטען כי התרעות המשטרה מפני פריצות, לצד בקשתה הנשנית לתקן את הפירצה בגדר ביהנין בהחלט שמים את מיכל בעמדה בה היא יכלה הייתה לזהות את רותי כחשופה לסיכון. שהרי, מדוע רותי הפצירה בה כל פעם מחדש לתקן את הפירצה בגדר אם לא לשם מיגון ביתה. בנוסף לכך, רותי תטען כי במצב שבו השכונה כולה נמצאת ב"מכת פריצות" ניתן לראות בקבוצת השכנים המתגוררים בשכונה כקבוצה קטנה של ניזוקים פוטנציאליים אם דיירי השכונה לא ימגנו די הצורך את ביתם וכך יזמינו פורצים להמשיך ו"לעבוד" בשכונה, וגם מבחינה זו רותי נמצאת בתוך אותה קבוצה קטנה של דיירי השכונה.

– האם יודע המזיק כי הניזוק יסתמך על התנהגותו – מיכל תטען כי היא לא ידעה וממילא רותי לא התסמכה על התנהגותה או עצתה ולכן הדבר מחליש את יחסי השכנות הרעיוניים ביניהן.

– כאשר מדובר בפעולה שלטונית – אמנם בענייננו לא מדובר בפעולה שלטונית, אך אדרבא, מיכל תטען כי אם כבר ניתן להטיל אחריות על גורם בשל הפריצה לביתה של רותי זו המשטרה אשר מודעת למכת הפריצות ובכל זאת מסתפק ביידוע דיירי השכונה גרידא. קרי, אם יש לבוא בטענות ולהטיל אחריות בגין נזקיה של רותי, הטענות צריכות להיות כלפי המשטרה אשר לא הגבירה את האבטחה והשמירה בשכונה ואיפשרה לפורץ לטייל להנאתו זמן ארוך בין שני בתים פרטיים.

לסיכום יחסי הקרבה, לטעמי בשקילת כלל השיקולים הרלוונטיים מרכז הכובד נוטה שלא לייחס למיכל חובת זהירות קונקרטית, מאחר שיחסי הקרבה לא מספיקים כדי להקים צפיות נורמטיבית של מיכל כלפי הנזק של רותי. עם זאת, בהנחה שיוכרע כי כן מתקיימת קרבה מספקת, יש לנתח את השלב השלישי במודל של שמגר שהינו שיקולי מדיניות.

שיקולי מדיניות – במסגרות זו השיקולים המרכזיים שנבחנים הם כדלקמן:

– השפעה שלילית של הטלת אחריות חובת זהירות על הפעילות של המזיק – מיכל תטען שהטלת אחריות במקרה כזה תוביל אנשים למגן את ביתם בצורה "מוגזמת" שאינה יעילה כלכלית (במובן של מבחן לרנד-הנד) כי החשש מפני הטלת אחריות בגין נזקים של שכן יובל להשקעה במערכות מיגון בעלות שתעלה על תוחלת הנזק של חוסר המיגון (פס"ד מ"י נ' וייס).

– חשש מריבוי תביעות והכבדת העומס על בתי המשפט – גם במובן זה, מיכל תטען כי הטלת אחריות על שכנים בגין פריצה לביתם של ניזוקים תוביל להצפת בתי המשפט בתביעות כאלו, ורעיונית, הטלת אחריות כזו פשוט תוביל אנשים להאשים אחרים בנזקיהם ברמות שאינן רצויות חברתית ומשפטית והדבר יהווה נטל כבד על מערכת בתי המשפט.

– "השוקל הטוב" – גם במובן זה, מיכל תטען כי בבחינת מונע הנזק היעיל, יש לראות ברותי כמונעת הנזק הטובה, שעה שביתה הוא שנפרץ וגם המעבר של הפורץ מחצר ביתה לתוך המטבח בכזו קלות היא שאלה שצריך לבחון לגבי רמת המיגון של המבנה עצמו של ביתה של רותי (מעבר למיגון השטח). אל מול זאת, רותי תטען כי הפירצה לביתה נבעה מהפירצה בגדר שנוצרה באחריותה של מכיל והיא ביקשה ממיכל לתקנה. בהתאם, מיכל היא מונע הנזק הטוב מאחר שכל שהיה עליה לעשות זה לתקן גדר שהתקלקלה בשל אחריותה. יתרה מכך, רותי תטען כי נוכח התמהמהותה של מכיל בתיקון הגדר, כאשר לכך התווספו התראות המשטרה מפני מכת פריצותף היא רצתה לתקן את הגדר על חשבונה ולאחר מכן לתבוע את העלות ממיכל ונמנע מכך רק מתוך השאיפה לשמור על יחסי שכנות נעימים.

– מי הפיק את התועלת הרבה יותר מהפעילות שגרמה לסיכון – בהקשר זה רותי יכולה לטעון כי עצם הנסיעה של מיכל לחו"ל גרמה לסיכון וכמובן שמיכל נהנתה מכך יותר. אך ההתנהגות שבאמת גרמה לסיכון זה חוסר המיגון המספק של הבית וגם מכך מיכל נהתה יותר מאחר שחסכה עלויות. עם זאת, מאחר שמדובר בהתנהגות מחדלית נראה שקריקטיון זה פחות רלוונטי לענייננו.

לסיכום ניתוח חובת הסהירות של מיכל כלפי רותי, כמובן שישנם טעמים לכאן ולכאן. לעניות דעתי, רצוי שלא להטיל חובת זהירות במקרה דנן על מיכל משיקולים של צפיות נורמטיבית כפי שפורטו בעבודה. יצוין,, כי אם יוכרע כי מתקיימת צפיות נורמטיבית, נדרש יהיה כעת להוכיח כי אכן התקיימה התרשלות, קרי, הפרה של חובת הזהירות (שנבחנת בעיקר על פי נוסחת לרנד-הנד), כאשר יתכן גם מצב בו יקבע בענייננו כי מתקיימת חובת זהירות קונקרטית, אך היא לא הופרה והתנהלותה המחדלית של מיכל אינה עולה לכדי התרשלות.

לקבלת הצעת מחיר לסיוע בכתיבה אקדמית
אנחנו זמינים בכל עת