Skip to content Skip to footer

דיני ירושה בישראל ובמשפט העברי – השוואה והבדלים

מוזמנים להשאיר פרטים ולקבל הצעת מחיר פה

מבוא-

צוואה הינה הצהרה של אדם לדרך חלוקת עזבונו לפני שהוא עומד למות אשר נעשית באחת מהדרכים השונות לסוגי הצוואות (בכתב, בע"פ..) עליהן אני אפרט וארחיב בהמשך העבודה.

במהלך העבודה אני הולכת להסביר ולפרט על נושא סוגי הצוואות.

חילקתי את העבודה ל- שלושה פרקים עיקריים:

  1. הדרכים לעריכת צוואה וצורות הצוואה
  2. עקרון חופש הציווי
  3. הסבר על צוואות שהינן פגומות

בתוך כל אחד משלושת הפרקים הללו יינתן הסבר על אותו הנושא במשפט הישראלי ובמשפט העברי. בכל פרק נראה השוואה בין הדמיון והשוני שבין שתי המשפטים (הישראלי והעברי).

במסגרת עבודתי, אסקור את סוגיית הסדרתם של מספר סוגיות מדיני הצוואות, הן במשפט הישראלי והן במשפט העברי. לצד דיון מובחן באשר ליחס הספציפי של שיטות המשפט לכל אחת מהסוגיות, אבחן גם את נקודות הממשק וההבדלה ביחס זה.

פרק שני: עקרון חופש הציווי

צוואה הינה מהווה כלי משפטי עיקרי למימוש רצונו של אדם להוריש את נכסיו לאנשים מסוימים ובתנאים מסוימים לאחר מותו. מימוש הצוואה מהווה את עקרון חופש הציווי, אשר נגזר מההגנה על כבוד האדם, חירות הקניין וערך כיבוד רצון הנפטר.

חופש הציווי מקנה לאדם חופש בחירה נרחב באופן החלוקה בקניינו ובנכסיו.

על פי עקרון חופש הציווי, יכול האדם לבחור שלא להוריש ליורשיו (הטבעיים או החוקיים), לכל היורשים או לחלקם. יוכל להוריש לפי מה שהוא רואה כנכון.

כלל זה מתקיים בתנאי אחד – שלא מדובר בהוראת צוואה בלתי חוקית, בלתי מוסרית, (אשר נוגדת את תקנת הציבור) או בלתי אפשרית.

כבוד השופט דנצינגר התייחס לעקרון זה בפסיקת בית המשפט העליון, כך:

"בנסחו את צוואתו רשאי המצווה להורות על אופן חלוקת רכושו לאחר מותו כאוות נפשו. כל עוד הצוואה אינה נגועה באי-חוקיות או סותרת את תקנת הציבור, יש ליתן לרצונו של המצווה תוקף גם אם הוראות הצוואה אינן נראות לבית המשפט. אל לנו לשים עצמנו במקום המצווה ולצוות במקומו."

ישנה עדיפות לעקרון חופש הציווי באמצעות צוואה על פני כללי ההורשה על פי דין והיא מתבטאת בהוראות חוק הירושה. למשל, סעיף 2 לחוק הירושה אומר שחשיבותה של צוואה הינה יותר גדולה מאשר חשיבות כללי ירושה על פי דין. דוגמא נוספת היא סעיף 8 לחוק הירושה אשר

בנוסף, סעיף 8 לחוק הירושה קובע שאסור לעשות עסקאות לגבי ירושה של אדם שעדיין בחיים. יתר על כן, סעיף 27 לחוק הירושה מבטא במפורשות את עקרון חופש הציווי ולפיו התחייבות של עשיית או אי עשיית צוואה, ביטול צוואה או שינוייה, בטלה. וגם הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את צוואתו או לבטלה, בטלה. דוגמאות אלו הן דוגמאות אחדות לעדיפות משפטית לחופש הציווי במשפט הישראלי.

את עקרון חופש הציווי ניתן למצוא גם במשפט העברי, הכלל התלמודי שנקרא "מצווה לקיים דברי המת". כלל זה נראה לראשונה בתלמוד הבבלי ע"י רבי מאיר אך לא מוסבר בתלמוד כיצד רבי מאיר חשב על כלל זה. במקורות מאוחרים יותר, נמצאו כמה גישות בנושא זה. למשל, ב-"מדרש הגדול" ובפרשת "ויחי". במקורות נוספים מאוחרים יותר נמצא כי בתורה נמצא מקורו של כלל זה. בסיפור של יעקב אבינו, לפני שהלך לעולמו, ביקש מכל בניו שיקברו אותו בכנען. בסיפור זה, התורה מפרטת לפרטי פרטים את מעשיהם של בניו של יעקב אבינו בעת שקברו אותו. לאחר הפירוט כתוב המשפט הבא: "ויעשו בניו לו, כן כאשר ציום". מכיוון שמשפט זה אינו נחוץ להבנת הסיפור, הבין בעל "מדרש הגדול" שמשפט זה מראה כי בניו היו חייבים למלא אחר דברי אביהם משום שהוא ציווה עליהם זאת לפני מותו. כלומר, מפס' זה אמרו "מצווה לקיים דברי המת".

דבר נוסף מסיפור יעקב אשר מעיד כהוכחה נוספת ל-"מצווה לקיים דברי המת" הינה שבתחילת הפרשה ישנו מפגש בין יעקב ליוסף שבו מבקש יעקב מצווה שייקבר בכנען ותשובתו של יוסף הינה: "אנכי אעשה כדברייך". ע"פ "מדרש הגדול", תשובתו של יוסף מהווה " התחייבות" אשר מוכיחה את כוחו המחייב של הכלל "מצווה לקיים דברי המת".

פרק שלישי – הדרכים לעריכת צוואה וצורות הצוואה

בנושא הצוואות ישנם סוגים שונים של צוואות במשפט הישראלי ובמשפט העברי. בפרק זה אפרט על הקריטריונים אשר נדרשים בסוגים השונים של הצוואות במשפט הישראלי ובמשפט העברי. במשפט הישראלי קיימים ארבעה סוגים של צוואות.

הסוג הראשון הוא צוואה בכתב יד, ע"פ סעיף 19 לחוק- במקרה של צוואה בכתב יד, המצווה מחויב לכתוב את כל הצוואה בכתב ידו, לחתום את חתימתו על הצוואה ולכתוב את התאריך שבו נערכה הצוואה.

הסוג השני הוא צוואה בפני עדים, ע"פ סעיף 20 לחוק- בצוואה בפני עדים, הצוואה עצמה יכולה להיות כתובה גם בכתב יד וגם להיות מודפסת אך המצווה מחויב לכתוב בכתב ידו את התאריך שבו נערכה הצוואה ולחתום על הצוואה בפני שני עדים. המצווה חייב להצהיר בפני העדים כי זו הצוואה שלו והעדים מחויבים לחתום גם כן על הצוואה בכתב ידם, בכדי לאשר שהם היו עדים בזמן שהמצווה ערך אותה. החתימות צריכות להיחתם זמן עריכת הצוואה ולא אחרי. בכדי להימנע מטעויות בכתיבת הצוואה אשר עלולות להוביל לפסילת הצוואה, מומלץ שאחד מבין העדים יהיה עורך דין אשר מתמחה בכתיבת צוואות.

הסוג השלישי הוא צוואה בפני רשות, ע"פ סעיף 22 לחוק- עם השנים נוספו מספר סעיפים נוספים לחוק של צוואה בפני רשות. החוק אומר שניתן לצוות בעל פה או בכתב בפני שופט, רשם לענייני ירושה, חבר בית דין דתי או נויטרון. דברי הצוואה יקראו על ידי אחד מארבעת הגורמים (אשר נחשבים כ-"רשות") בפני המצווה והוא יצטרך לאשר שזוהי אכן צוואתו והצוואה תיחתם על ידי אותו גורם ותאשר שהאדם הצהיר בפניו שזוהי צוואתו. אם הצוואה נכתבה בשפה שאינו מבין, יתרגמו לו אותה. או שהמצווה עצמו יתרגם או יקרא את הצוואה שהכין. ניתן להפקיד צוואה זו ברשם לענייני ירושה (כלומר בודק שהצוואה תקינה).

הסוג הרביעי הוא צוואה בעל פה, ע"פ סעיף 23 לחוק-

צוואה בעל פה הינה סטטוס רפואי ומשתמשים בה אך ורק אשר מתקיים אחד מבין שני מקרים מסוימים.

המקרה הראשון הוא כאשר אדם כלשהו נמצא בסיטואציה שהוא גוסס ועל סף מוות.

המקרה השני הוא כאשר אדם נמצא בסיטואציה שבה הוא מסכן את חייו ועלול למות בה (למשל, חייל בזמן מלחמה). במקרה כזה, אם עברו הנסיבות שהצדיקו לכתוב את הצוואה כצוואה בעל פה והמצווה עדיין בחיים, לאחר כחודש הצוואה מתבטלת.

כאשר קורה אחד מבין שני המקרים הללו, ישנם כללים לעריכת הצוואה. הצוואה תעשה בפני שני עדים אשר מבינים את השפה שבה מצווה המצווה. לאחר מכן, שני העדים יצטרכו לרשום את דברי הצוואה, לחתום ולכתוב את הסיבה שבגללה נאלצו לכתוב את הצוואה בצורה של "שכיב מרע" בזכרון דברים ולאחר מכן להפקיד את הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה.

במשפט העברי נראה לראשונה המושג "צוואות" בפרשת ויחי. תחילה ציווה יעקב את יוסף כשהוא נמצא על סף מותו שכאשר הוא ימות יקברו אותו במקום שבו נקבר אביו ולא במצרים. לאחר מכן, מצווה יעקב צוואה רוחנית, תחילה לבני יוסף, אפרים ומנשה ולאחר מכן לבניו. בסוף ספר בראשית מצווה יוסף את אחיו. *** במשפט העברי סדר הנחלות שנקבע בתורה קובע את היורשים על פי דין והמוריש אינו יכול לבחור למי להוריש או לשנות את היורשים על פי הדין. לאחר מות המוריש, רכושו כבר לא נמצא בבעלותו ולכן אין לצוואתו תוקף משפטי. הרמב"ם פסק: "אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט". לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה." משום ששימוש בדיני הירושה גרם לאי חופש של המוריש בבחירת יורשיו, נמצא פתרון שבו האדם יוכל לבחור למי להקנות את נכסיו לפני מותו ופתרון זה נקרא "מתנה מחיים". החיסרון הקיים בפתרון זה הוא שרכושו של המצווה אינו נמצא בבעלותו עד ליום מותו. בשביל לפתור בעיה זו, חכמים הוסיפו מודל משפטי בשביל לפתור בעיה זו – תוקפה של המתנה יחל סמוך למותו של המוריש. שימוש בפתרון " מתנה מחיים" תלוי במצב בריאותו של המצווה בזמן נתינתה. ישנם שני מצבים והם: 1) "צוואת בריא"- אדם נחשב כ"בריא" כל עוד הוא אינו רואה את פני המוות. גם כאשר אדם חולה או בעל מום מסוים אך לא רואה עצמו לפני המוות, הוא נחשב "בריא". וכך כתב הרמב"ם: " הסומא או הפסח, או הגידם או החושש בראשו, או בעינו או בידו, או ברגלו וכיוצא בהן – הרי הוא כבריא לכל דבריו, במקחו או בממכרו ומתנותיו."

אדם בריא אשר רוצה להוריש את רכושו לקרוביו, גם אם הם נחשבים כיורשים ע"פ דין וגם כאשר הם לא, המוריש מחויב לקיים את דיני המתנה הכולל ניסוח נכון של צוואתו שתהיה תקפה בזמן סמוך למותו, ומעשה קניין תקף. אם לא יקיים המוריש את התנאים האלו, עזבונו של המצווה יחולק על פי דין.

2) "שכיב מרע"- מתקיים כאשר אדם מסוים רואה עצמו קרוב למוות ואינו הספיק לכתוב צוואה בהיותו בריא. במצב כזה, הקלו החכמים בדרישות הפורמליות המחייבות של דיני המתנה. כתב על כך הרמב"ם: "שכיב מרע שצוה ואמר ליתן לפלוני כך וכך… זכו הכל כשימות בכל מה שנתן להם, ואינו צריך קנין, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן. ודבר זה מדברי סופרים. ואע"פ שאינו אלא מדבריהם, עשו אותה כשל תורה, כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימים." מבחינה זו, ניתן לראות בצוואת "שכיב מרע" במסגרת המשפט העברי כדרך עריכת צוואה שמכשירה מראש פגמים צורניים בה לאור מצבו של המצווה, כפי שאפרט בהרחבה בפרק הבא.

פרק רביעי – פגמים בצוואות – והאפשרות לתקנם או להשלימם כביטוי להגנה על עקרון חופש הציווי

בעריכת צוואה ישנם מספר כללים ברורים שאותם חובה לקיים בכדי שהצוואה תיחשב תקיפה. אך מצד שני, ישנם מספר מקרים, אשר אינם קשורים לכללים בכתיבת הצוואה עצמה, אשר עלולים לקרות ולגרום לכך שלא תוכל להיות צוואה תקיפה בשום מצב.

בכל צוואה תיתכן אפשרות לטיעוני נגד מבחינת שני סוגים עיקריים: פורמלים-צורניים או מהותיים.

בהקשר של טיעוני הנגד הפורמליים ישנם את הכללים לצורת עריכת הצוואה, וגם קיים הצורך בהתקיימות רכיביה היסודיים. לעומת זאת, בטיעוני הנגד המהותיים, קיימים עילות הביטול הנפוצות כגון השפעה בלתי-הוגנת (סעיף 30(א) לחוק), מעורבות בעריכת צוואה (סעיף 35 לחוק), היעדר כשרות לצוות (סעיף 26 לחוק), טעות (סעיף 30(ב) לחוק) ועוד… חשוב להבהיר כי כאשר ישנה צוואה אשר תקפה מבחינה פורמלית, עדיין ישנה אפשרות שאינה תהיה תקפה מפני טענות מהותיות. למשל, כאשר ישנה צוואה שמתקיימים בה כל רכיבי היסוד, אך היא נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת, היא תחשב כצוואה שאינה כשרה. כעת נפרט על כל אחת מבין סוגי הטענות.

טיעוני נגד צורניים ופורמליים

כפי שמוסבר בפרק השני, בשביל שצוואה תהיה מסמך אשר יהיה לו תוקף משפטי, יש צורך בצורה מסוימת של כתיבה (תלוי בסוג שבה הצוואה עוסקת).

במובן זה, ישנו הבדל בין צוואה לחוזה, משום שבחוזה אין צורך בצורה מסוימת בשביל שהוא יהיה תקף ומחייב לפי דין. צורת צוואה נוצרת על ידי קיום מרכיבי היסוד של הצוואה. צוואה שעונה על כל דרישות חוק הירושה הינה צוואה (מאושרת) והאחראי עליה הוא האדם אשר בוחר לתקף אותה. עם זאת, ישנם מקרים שבהם ישנו חוסר או פגם בצוואה. במקרים אלו, עולה השאלה מה עדיף לקיים – את הצורך לקיים את הוראותיו הצורניות והפורמליות של חוק הירושה או את הרצון לכבד את רצון המצווה? המחוקק הישראלי חשב שעלולה להיווצר בעיה זו ולכן הוסיף חוק בהוראות חוק הירושה. המשפט הישראלי בחר להגן על רצונו של המצווה ובנוסף (התגמשות) של הדרישות הצורניות. ישנה סיבה שקיימת העדפה לכיבוד רצון המצווה על פני הדרישות הצורניות מפני שהדרישות הללו מהוות רק חלק קטן מתך המטרה שלשמה קיימת הצוואה – רצונו האחרון של המצווה.

כפי שהסביר שילה: "קביעת המחוקק שצוואה נעשית בצורה מסויימת, וקביעת החוק לגבי החובות הצורניות השונות המוטלות על המצווה בכל סוג של צוואה, אינה מטרה בפני עצמה, אלא רק אמצעי. הדרישה לצורה זו או אחרת באה – עקרונית – למלא תפקיד פונקציונאלי מסויים. אולם יסוד היסודות של הצוואה איננו נעוץ בביטוי החיצוני הפורמלי של הצוואה אלא בדבר אחד ויחיד: גמירות דעתו של המצווה".

השלמת פגם או חוסר בצוואה קיימת בסעיף 25(א) לחוק הירושה, אשר אומר: "

"התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור". כפי שמוסבר, חוק הירושה מבחין בין מרכיבים אשר נחשבים מרכיבי יסוד של הצוואה לבין מרכיבים שאינם יסודיים, ואומר כי כאשר נעדר מהצוואה אחד מהמרכיבים הבלתי יסודיים או שיש בו פגם, בית-המשפט יהיה רשאי לקיים את הצוואה, בתנאי שבטוח שהיא משקפת את רצונו החופש והאמיתי של המצווה.

מרכיבי הצוואה אשר נחשבים כמרכיבי יסוד נמצאים בסעיף 25(ב) לחוק הירושה, הכולל רכיבי יסוד אשר קיים בהם הבדל לכל אחד מסוגי הצוואות. ראשית, בצוואה בכתב יד, ע"פ סעיף 19 לחוק – "הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה". שנית, בצוואה בעדים, ע"פ סעיף 20 לחוק – "הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים". שלישית, בצוואה בפני רשות, ע"פ סעיף 22 לחוק – "הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו". ורביעית, בצוואה בעל פה, ע"פ סעיף 23 – "הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות".

לאור כל האמור, מסקנה היא שבית המשפט מוסמך לתקן ולהשלים את הפרטים הבאים בלבד: (1) בצוואה בכתב יד – את יסודות החתימה והתאריך. (2) בצוואה בעדים – את היעדר חתימת העדים, הליך ההצהרה בפני העדים או פגם שעניינו בכשרות העדים. (3) בצוואה בפני רשות – את היעדר ההקראה של הצוואה בפני המצווה, הצהרת המוריש שזוהי צוואתו או חתימת "הרשות". (4) ובצוואה בעל-פה – את רישום זיכרון הדברים, חתימה עליו בפני שני עדים והפקדתו אצל הרשם לענייני ירושה.

חשוב לציין כי בנוסף למרכיבים היסודיים, המשפט הישראלי הציב תנאי נוסף להכרה בתוקף הצוואה והוא גמירות דעת המצווה לצוות. כך למשל נקבע כי "כאשר הביע אדם רצון לערוך צוואה, אד מאיזו סיבה שהיא לא הגיע לכלל עשיית צוואה, לא נתמלאו הוראות סעיף 23 לחוק הירושה".

גם המשפט העברי התייחס למצבים בהם אדם יכול לצוות את רכושו בצוואה באופן שחורג מהדרישות הצורניות הרגילות של כללי המשפט העברי, במסגרת ההלכות של "צוות שכיב מרע" ומצווה "מחמת מיתה". הלכות אלו באות להקל על אדם שלא הספיק לכתוב צוואה כנדרש בשעה שהיה בריא, ולאפשר לו לצוות את רכושו בהתאם לרצונו בעל פה אם מותו קרב, וזאת על מנת של תיטרף עליו דעתו.

"פטור" זה מהדרישות הצורניות של המשפט העברי מקיום צוואה כדין, ניתן בשלושה מקרים: אחד, מצב בו המצווה מצהיר על מצבו הבריאותי הרעוע ("מצווה מחמת מיתה") או שניכר מדברי המצווה שהוא מצווה "מחמת מיתה" גם אם לא אמר זאת באופן מפורש וישיר (למשל אם התלונן או ביכה את מותו הקרב). המקרה השני, הוא כאשר המצווה לא מצהיר ולא ניכר מדבריו כי הוא עומד בפני מוות, אבל מצבו הבריאותי ירוד ובנוסף הוא מצווה את כל רכושו לאחר ו"לא משייר לעצמו מקצת הרכוש". בכך, מעיד המצווה על אמונתו הכנה ותמת הלב כי הוא עומד בפני המוות (כי אם היה מאמין שיש לו סיכוי להחלים הוא היה מותיר לעצמו רכוש). המקרה השלישי, הוא כאשר המצווה הוא בדין חולה מסוכן ויודע שמחלתו סופנית ואז צוואתו תיחשב כ"מצווה מחמת מיתה" גם אם הותיר לעצמו רכוש.

פרק רביעי- סייגים וחריגים לעקרון חופש הציווי

כאן נתאר שחופש הציווי הוא לא חזות הכול, ויש מצבים מוגדרים שבהם הוא נסוג לערכים לעקרונות נוספים.

שתי דוגמאות:

  • צוואה בלתי-חוקית, בלתי-מוסרית או בלתי-אפשרית
  • צוואות הדדיות – סעיף 8א לחוק הירושה

ההבחנה בין המשפט הישראלי לבין המשפט העברי:

  • במשפט הישראלי, אין כל חובה שהמצווה יוריש את נכסיו ליורשיו הטבעיים או למי מהם שבאמת זקוק לזה, על-אף חוסר הנוחות מהתוצאה הזאת
  • במשפט העברי – יש עדיפות לבנים;

לקבלת הצעת מחיר לסיוע בכתיבה אקדמית
אנחנו זמינים בכל עת