תשובה 1
א. הקונפליקט שאני בוחר הוא קונפליקט שהיה לשכנים שלי על אדמה שלהם מול המדינה שניסתה לפנות אותם משם וטענה שהאדמה לא שלהם, למרות שהם קנו את האדמה הזאת עוד לפני שמדינת ישראל קמה. הקונפליקט הזה עד היום לא נפתר ועדיין עושים להם בעיות אבל הם עדיין גרים על האדמה שלהם.
השתלשלות הדינימיקה בין הצדדים לפי מודל ABC היא שבאיזה שלב (כחמישים שנה לאחר שהם כבר רכשו ביושר את הקרקע וגרו עליה כל החמישים שנה האלו) המדינה התחילה לשלוח להם מכתבים ואיומים והודעות שהקרקע לא שלהם ושהם צריכים לפנות אותה. המדינה התחילה לשלוח להם מכתבים כאלה בלי לדבר איתם לפני ולשמוע את הצד שלהם בכלל. בהתחלה, השכנים שלי בכלל התעלמו מהמכתבים האלה כי הם לא הבינו מאיפה זה בא וגם לא היה להם כלים כל כך להתמודד עם זה. הם לא מבינים במשפטים ולא הבינו מה רוצים מהם אז הם פשוט התעלמו. לאחר כמה זמן, התחילו להגיע כל מיני פקחים ואנשים מטעם המדינה ולדפוק להם על הדלת שרוצים להיכנס ולעשות ביקורת ולתעד את הקרקע ודברים כאלה. המזל של השכנים שלי הוא שהם גידרו טוב טוב את השטח וכמה שמו כלבים ומצלמות ולא נתנו לאף אחד להיכנס לא משנה מה. בשלב הזה השכנים שלי גם מצאו כבר עו"ד מהמגזר שיעזור להם מול המדינה.
מבחינת ניתוח לפי מודל ABC לדעתי צריך להגיד שלא המכתבים ששלחה המדינה והשליחים שדפקו על הדלת (אירוע A) גרמו לדאגות של השכנים שלי, אלא החששות שלהם והפחדים שלהם ממשהו שהם בכלל לא יודעים מה רוצים מהם ובגלל זה פוחדים בכלל לדבר עם המדינה. הם ממש פחדו שיוציאו אותם מהקרקע שלהם ולא ייתנו להם כלום והם יישארו בידיים ריקות. החששות והפחדים האלה שלהם זו התגובה הרגשית של השכנים לאירועים שבכלל לא בטוח נכונים ולכן זה אירוע B. רק כשהם הבינו שהם חייבים להגיב למדינה ולדבר איתה הם לקחו עו"ד שיעזור להם ולדעתי חבל שהם לא עשו את זה קודם (אמרתי להם כל הזמן לעשות את זה במשך איזה 3 שנים). אז בעצם במשך כמה שנים בהתחלה הפחדים שלהם ניהלו את ההתנהלות שלהם ואת ההתעלמות שלהם והחסימה שלהם את המדינה (שלדעתי פגעו בהם) וזה מה שקבע את התוצאות שבעצם נוצר פה מאבק ממש גדול במקום לנסות לדבר עם המדינה ולשכנע אותה או לנסות לקבל פיצויים טובים. המאבק שהוגבר והסלים בגלל הפחד של השכנים זה התוצאות של B והתוצאות נקראות C.
עכשיו הם עדיין בכל מיני הליכים משפטיים ולדעתי בסוף לא יוציאו אותם מהקרקע שזה הכי חשוב, אבל אני חושב שדווקא אם הם היו מהתחלה מדברים ומשתפים פעולה (במקום לפחד ולהתעלם ולחסום בגלל הרגש שזה B שיצר להם המכתבים של המדינה שזה A, אז התוצאה של הסכסוך הארוך סתם שזה C הייתה אולי נחסכת והם היו כבר עם בעלות רשמית שלהם על הקרקע מזמן. אולי. כי אני חושב שעם המדינה הם היו יכולים להגיע לאותה תוצאה הרבה יותר במהירות ובלי כל הכאב לב שיש להם וכל הפחדים שיש להם כבר המון שנים. והם גם היו חוסכים המון כסף שהם הוציאו על המאבק הזה. כי בסוף, עכשיו הם מצליחים להוכיח למדינה את הבעלות האמיתית שלהם לפי מסמכים שהם הצליחו לאתר והמדינה מתחילה להכיר במסמכים האלה. אז אם היו מתחילים את התהליך הזה כמה שנים קודם היה נחסך המון כסף והמון כאב לב וכאב ראש שלהם.
ב. העובדות זה שהשכנים שלי קנו את הקרקע הזאת הרבה לפני שבכלל הייתה ציונות והם שילמו עליה כסף והם פיתחו אותה וחיו בה 4 דורות עד שהתחילו לשלוח להם מכתבים מהמדינה. המדינה התחילה איזה תהליך של לבדוק קרקעות של המגזר הערבי ומשום מה החליטה שהקרקע הזאת לא שלהם ונכנסה לעניינים של הרישום בטאבו של ישראל כשבכלל הם קנו את הקרקע הרבה לפני שהייתה ישראל. כמו שאמרתי, בהתחלה השכנים שלי התעלמו הרבה זמן ורק חסמו את המדינה כי הם ראו בה אוייב ושרוצה לקחת להם קרקע, אבל לאט לאט הם הבינו שאין להם ברירה ולדבר עם המדינה וגם הבינו שבכלל לא בטוח שייקחו להם את הקרקע שלהם, הם פשוט צריכים להוכיח למדינה שהיא באמת שלהם. ואז העו"ד שהם לקחו הצליח למצוא מסמכים שמוכיחים שהם באמת קנו ויש להם זכות אמיתית ותקפה בקרקע בגלל שזאת קרקע "מירי" שככה היא נחשבה בתקופה של השלטון העותמאני ושהמדינה עכשיו מכירה בבעלות מקרקע מירי בכל מיני תנאים שעכשיו בדיוק ההליכים המשפטיים שיש בודקים אם הקרקע "מירי" שלהם עומדת בתנאים כדי שהם יקבלו את העלות ויירשמו אותם רגיל בטאבו.
אז העמדה של השכנים היא שהקרקע שלהם ושהמדינה היא "אוייב" שרוצה לגזול מהם את מה ששלהם. העמדה של המדינה היא שצריך לעשות סדר בבעלות על המקרקעין שלא מוסדרים בטאבו ולכן היא רוצה לברר את הבעלות שלהם. לדעתי שתי העמדות האלו מובנות והגיוניות רק שהם הובילו סתם למאבק המוגזם הזה והיה עדיף לפעול מראש יותר נכון לפי מודל Getting To Yes שאפרט על זה בהמשך התשובה.
האינטרס של השכנים שלי היה כמובן ועדיין זה לשמור על הקרקע שלהם ולהמשיך לגור בה (יש שם 5 משפחות שחיות בקרקע הזאת). האינטרס של המדינה זה לפי מה שהיא אומרת לעשות סדר ולהסדיר עד הסוף את הבעלות הורישום של קרקעות שעדיין לא מוסדרות בשטחי המדינה. אבל לדעתי, ולדעת כולם במגזר, האינטרס שלה אפילו שהיא לא אומרת את זה זה גם להעביר בעלות על קרקעות מידיים ערביות ליהודיות וזה ברור לגמרי שזה גם נכון. בגלל זה כל כך קשה למגזר הערבי להגיב למדינה בצורה נורמאלית, כי זה ברור שהאינטרס של ישראל זה לא רק לעשות סדר בקרקעות אלא גם לחזק שליטה יהודית בקרקעות. ואז המדינה כאילו מסדירה ועושה סדר אבל היא לא אובייקטיבית בכלל פה.
האופציות והאלטרנטיבות שאפשר להציע פה לצדדים זה קודם כל והכי משמעותי לדעתי בסיפור הזה של השכנים שלי עם המדינה, זה לפעול מראש לפי מודל Getting To Yes. כי אם המדינה לא הייתה פונה במכתבים מפחידים ודווקא הייתה פונה אליהם בדרך שהם מכירים, שהיה למשל מגיע לשכנים שלי איזה נציג מטעם המדינה אבל שהוא מהמגזר הערבי והיה מדבר איתם בשפה שלהם ובצורה ובנוהג שלהם והיה מסביר להם שצריך להסדיר להם את הקרקע ולבדוק הכל כדי שהקרקע גם תהיה רשומה במדינה והם יוכלו למכור אותה אח"כ ושאם הכל בסדר והם באמת קנו את הקרקע שלהם ביושר אז הם רק ירוויחו מכל המהלך הזה – אז אולי לא היה נוצר להם הפחד שהיה להם (ה-B) ואז הם לא היו דוחים ומתעלמים מהמדינה. וגם השכנים שלי, היה עדיף להם שיקשיבו לי וייקחו עו"ד מזמן כבר ולא יתעלמו מהמדינה כי מה זה עוזר, ואם הם היו מבררים יותר טוב מה כתוב במכתבים של המדינה ומה בעצם רוצים מהם ולא ישר נכנסים לעמדה של מגננה אז אולי כבר מזמן הם היו מצליחים לסדר את הכל והיה להם כבר את הקרקע שלהם רשומה על שמם בטאבו של ישראל.
הבעיה שבגללה כל פעם המחלוקות בין קרקעות של המגזר הערבי לבין מדינת ישראל הופכות לכאלה מאבקים היא שכל הנושא הזה יש עליו אתוס של קונפליקט שנובע כמובן מהקונפליקט הערבי-ישראלי אבל גם מהדרך שהמדינה פונה ומתחילה את ההליכים האלו. ואז שני הצדדים באים מעמדה של מגננה ולוחמנות במקום לראות אם אפשר להסתדר לפני שמתחילים להילחם. בגלל זה לדעתי מדינת ישראל חייבת להתחיל להתחשב יותר גם בחלק הרגשי של הנושא הזה של קרקעות שמשפחות חיות בהן כבר יותר מ-100 שנה ולתת לזה משקל באיך שהיא פונה לבעלי הקרקעות האלה. גם יש נושא של תרבות ונוהג שמדינת ישראל לא מבינה על המגזר הערבי וכדאי לה להשתפר בזה ולהתחיל לעשות שיהיו לה עובדים של המדינה שהם בעצמם מהמגזר והם ייפנו למשפחות עם הקרקעות. זה ממש ישפר את המאבקים האלה מבחינת ההכנה המקדימה שמדברים עליה ב- Getting To Yes. בעצם, המכתבים המאיימים האלה שהמדינה שולחת בלי בלי בכלל לדבר עם המשפחות לפני ולהבין את המצב הם מייצרים ישר רגשות של פחד ולוחמנות אצל בעלי הקרקעות וככה כל ההליך הסדרה הזה של המקרקעין שלהם נפתח מראש/ באתוס של קונפליקט וזה ממש פוגע בהכל ובכל התהליך הזה. למדנו בקורס כמה מתן מקום לרגשות והתחשבות ברגשות של הצדדים (שרגשות זה תמיד מוצדק, אי אפשר להתווכח עם רגש) עוזר בפתרון מצבים כאלו של סכסוך או ניגוד אינטרסים.
לדעתי קשה בקונפליקט הזה להציע כל מיני אופציות נוספות כמו שלמדנו של אלטרנטיבות חיצוניות למשא ומתן וכאלה, כי בסוף יש פה משפחות שחיות על קרקעות שלהם ולא רוצים בשום אופן לוותר עליהן ובצדק. אז זה בסוף להחליט אם מגיע להם להיות על הקרקע כי היא שלהם או שלא. אבל עדיין, אם אני מחפש את ה-BATNA של הסכסוכים האלה, אז לדעתי מדינת ישראל צריכה גם להכיר יותר בזה שהמשפחות האלו על הקרקע זה שלהן גם אם יש מסמכים שמוכיחים שהם קנו וגם אם לא. אם אין מסמכים אז היא תריכה לסדר שיהיה זכות מכוח שנים של מגורים על הקרקע (כמו שיש זיקת הנאה מכוח שנים בדיני קניין) וגם ישראל צריכה לעשות יותר מסודר את כל ההליך הזה ולקוע קריטריונים שיהיו ברורים והוגנים ולפרסם אותם בערבית למגזר הערבי שיידע ויכיר מראש איך זה עובד. לדעתי התנהלות כזאת של מדינת ישראל היא תובלי ל-BATNA כי אז בעלי הקרקעות יידעו מראש איך להתנהל מול זה ואולי אפילו חלק מהם ייזום הסדרה של הקרקע אם הם עומדים בקריטריונים שיפורטו כי אז בעלי הקרקע רק מרווחיחם מההסדרה. וגם האוכלוסיה הערבית כבר פחות מתעקשת שהיא לא רוצה הכרה של המדינה ומבינה כבר שעדיף לה לחיות טוב במדינה הזאת ושתכיר בקניין שלהם. ואז לדעתי אם יהיו כאלו קריטריונים ונוהל מסודר שמונגש לחברה הערבית והוא יהיה גם הוגן – אז במקרים שבהם לא מגיע למשפחה להיות על הקרקע כי למשל היא פלשה אליה רק אחרי הקמת המדינה והיא לא קנתה אותם – אז תהיה יותר הצדקה לפנות אותם ואז גם החברה הערבית תתמוך בזה יותר ופחות תיאבק בזה ובגלל זה לדעתי התנהלות כזאת תוביל בסופו של דבר ל-Win Win situation שבו גם מדינת ישראל עושה סדר ברישום של הקרקעות ומצליחה יותר לפנות את מי שלא באמת מגיע לו הקרקע שהוא יושב עליה, וגם בעלי הקרקעות הלא מוסדרות בחברה הערבית ירוויחו כי הם יידעו איך להסדיר את הנכס שלהם ויהיה להם בסופו של דבר נכס ששווה הרבה יותר.
תשובה 2
א. כדי לחלץ מהדברים של נציג הוועד נושאים לליבון הייתי מנסח אותו כך:
לעובדים קיים קושי מסוים בהיבטים של ניהול ופיקוח המופעל עליהם. היינו רוצים לדון וללבן את נושא הפיקוח על שעות ההגעה והיציאה מהמפעל, כאשר לראייתנו יש לתת משקל גם למקרים שבהם עובדים נותנים מעבר לשעות העבודה הרשמיות שלהם. בנוסף, היינו מעוניינים שהפיקוח יהיה גמיש יותר וייסתכל על ה"תמונה הגודלה". לצד זאת, נרצה ללבן גם את נושא ההנחיות והתשובות שניתנות לעובדים ששואלים שאלות בנוגע לאופן ביצוע העבודה. לראייתנו, העובדים זקוקים להוראות ותשובות קונקרטיות יותר לגבי שאלות שלהם באשר לתפקוד בעבודה וצרכי המפעל. הדבר יסייע להם להפיק תוצר מותאם לצרכים ולדרישות ויימנע מראש תחושות שהדברים בפעל לא נעשים כפי שהניהול מעוניין בו.
ב. הייתי מציע לה ניסוח כזה: הייתי מעוניינת שהתקשורת ביניננו תהיה מכילה יותר ותתן מקום גם לצרכים והקשיים שלנו שהם מעבר לחלוקת נטל הטיפול בילדים. כמובן שהטיפול בילדים הוא מרכז התקשורת בינינו, אך אני צריכה שיהיה גם התייחסות אלינו כפרסונות ומקום לצרכים האישיים שלי בתוך ההתנהלות ביניננו.
ג. אני לא כל כך מסכים עם טענתו של פלוני. זה נכון שה"ניסוח מחדש" מקדם את עמדות הצדדים לעבר פתרון אבל הצדדים מוכנים ו"בשלים" להתחיל לשנות עמדות באמצעות "ניסוח מחדש" רק בשלב ה"עיבוד והשינוי". כדי שהם ייכנסו לשלב העיבוד והשינוי "בשלים" לשינויי התפישה הנדרשים – רצוי שבשלב הראשוני יחסית של "הצגת המחלוקת ע"י הצדדים" – המגשר עדיין יהיה רק בשלב שבו הוא משקף לצדדים את עמדותיהם כך שהם יוכלו לאט לאט לפתח תפישה "אובייקטיבית" או הוליסטית יותר כלפי הסכסוך, דבר שבהמשך יאפשר להם לשנות עמדות אל עבר פתרון המחלוקת. אם המחלוקת "ינסח מחדש" את דברי הצדדים כבר בשלב הצגת המחלוקת – הדבר עשוי לגרום לצדדים להרגיש שהמגשר לא אובייקטיבי או לייצר התנגדויות שונות של הצדדים כי הם ירגישו שהמגשר לא מקשיב להם אלא מכניס להם מילים לפה עוד לפני שהוא בכלל מכיר את הסיפור. לכן, חשוב שקודם כל המגשר ייתן לצדדים את התחושה וההבנה שהוא שומע אותם כמו שהם רואים את הדברים ונתן לזה מקום. רק אחרי שהוא נתן להם תחושה שלעמדה שלהם יש מקום, רצוי שהוא יתחיל לנסות להתניע תהליך של שינוי עמדות באמצעות ניסוח מחדש שמחלץ אינטרסים או נושאים לליבון.